עושר וזהות (דמוגרפיה)
פרק ב' על סיבות אפשריות לכך שיש ירידה בתמיכה של הציבור בדמוקרטיות (שמובילה לעלייה בתמיכה במנהיגים פופוליסטים), בפרק הקודם ניסיתי להראות שההשפעה של הציבור על המדיניות פחתה בהדרגה כתוצאה מהעלייה במורכבות התהליכים הפוליטיים במדינות ובקשרי הסחר הבינ"ל. אלו הובילו לעלייה בכמות המומחים שתומכים את תהליכי החקיקה, הסכמי סחר בינ"ל, עצמאות בנקים מרכזיים ובתי המשפט.
עושר
לאורך רוב ההיסטוריה לא היתה צמיחה כלכלית. כתוצאה מכך, לא היה לך סיכוי לעבור בין מעמדות. אם נולדת עני נותרת עני כל ימי חייך (זה נכון לגבי הכלל, תמיד היו יוצאים מהכלל). בתחילת המאה ה-18 החלה צמיחה כלכלית, בבריטניה היא היתה כ-1% לשנה במאה ה-18 וגברה ל-2.5% לשנה במאה ה-19. מיליונים החלו לחזות במשמעות של הצמיחה הכלכלית, אבל היתה עדיין בעיה קטנה, עיקר העושר הלך לעשירים, והציבור הרחב לא היה שותף מלא לפריחה.
ההצלחה הכלכלית היתה גדולה במיוחד בדמוקרטיות, הן הפכו להיות הכלכלות הגדולות בעולם. התפיסה היתה שסיפור ההצלחה הדמוקרטי הוא אחד הגורמים המשמעותיים שעומדים מאחורי הצלחה כלכלית. אחרי קריסת ברה"מ כתב פוקויאמה את סיפרו "קץ ההיסטוריה", על כך שדמוקרטיה היא התפיסה החברתית שניצחה את כל האחרות (ספר שהיה להיט בקרב ימין כלכלי), והתהליך האנושי של שיפור מסגרת החיים המשותפת הגיע לסיומו, ולא יהיה טוב מזה. פוקויאמה מזמן חזר בו ממסקנות הספר.
במאה ה-20 הציבור הרחב בדמוקרטיות נהנה מההון והצמיחה. בשנות ה-20 של המאה הקודמת ה-1% העליון החזיק ב-15-20% מההון בדמוקרטיות האירופיות וכ-25% בארה"ב. בשנות ה-60 זה ירד ל-12% בארה"ב ופחות מ-10% באירופה. זה התרחש במקביל לצמיחה כלכלית בין 1935 ל-1985 רמת החיים של משק בית ממוצע בארה"ב עלתה פי 4 (הכפילה את עצמה כל 25). האזרחים בדמוקרטיות הליברליות נהנו מהעושר, וכאשר האזרחים מרוצים באופן כללי, "אין בעיות" (יותר נכון הן לא מועצמות).
1% עליון בשבדיה, צרפת, יפן, גרמניה 
1% עליון בארה"ב, בריטניה, אוסטרליה, קנדה 
שיעור ההון של 1% העליון בארה"ב
באמצע שנות ה-80 הצמיחה הכלכלית בדמוקרטיות נבלמה, וזאת שהיתה לא התחלקה לציבור הרחב, אלא הלכה שוב ל-1% העליון. בארה"ב חלקם בהון חזר לעלות על 20%, בדמוקרטיות אחרות המגמה קטנה יותר, אבל גם בהן יש עליה ביחס ההון שה-1% העליון מחזיק.
ההכנסה של משק בית אמריקאי ממוצע היום דומה להכנסתו של משק בית לפני יותר מ-30 ב-1985.
יאשה מונק מעלה טענה מעניינת שההשפעה של התהליכים הכלכליים הללו מביאה לחוסר בטחון לגבי העתיד, גם לאנשים במצב כלכלי יציב עכשיו. לראייה, הוא מביא את הצבעת הבוחרים בבחירות 2016. בשונה מהנרטיב שבטראמפ בחרו העניים הוא מביא מחקר של ראת'וול בגאלופ – ממוצע ההכנסות של משפחה שאהדה את טראמפ היה קרוב ל-82,000$ ואילו ממוצע ההכנסות של משפחה שלא אהדה אותו היה קצת יותר מ-77,000$.
סידרה של מחקרים הראתה קשר אחר בין הכלכלה לבין התמיכה בטראמפ. מדינות בהן החשש הכלכלי לגבי העתיד הצביעו בצורה מובהקת לטראמפ. לדוגמא, 21 מתוך 22 המדינות שצפויות להיות מושפעות מתהליכי אוטומטיזציה הצביעו לטראמפ. 15 מתוך 15 המדינות שהכי פחות צפויות להיפגע מזה הצביעו להילארי. מדינות בהן יש מעט עבודות "רוטיניות" קלינטון לקחה ב-30%, במדינות בהן יש הרבה עבודות כאלו טראמפ לקח בפער דומה.
קרי, טענתו, שהדאגה מפני העתיד הכלכלי, שמקורה בסטגנציה, היא שמשפיעה על צעירים רבים שדואגים לעתידם. העתיד הקודר משפיע על התפיסה של הציבור את המערכת הפוליטית, ומעלה את הכמיהה למנהיג חזק שיחזיר את העתיד הורוד.
זהות (דמוגרפיה)
דמוקרטיה "מבטיחה" לתת לעם לשלוט. זה מביא לשאלה מי זה העם? בדמוקרטיה של יוון העתיקה היה ברור שנשים ועבדים אינם חלק מהעם. (לגבי נשים, נראה לי הגיוני בסך הכל).
התפתחותן וצמיחתן של מדינות הלאום באירופה במאה ה-19 היתה תחילתו של תהליך שסופו בשתי מלחמות עולם. גרמניה ואיטליה אוחדו עם רציונל להפוך להומוגניות (לכאורה), חיבור של אתניות, טריטוריה ומדינה. יש סיבות רבות מדוע הדמוקרטיה כשלה בשתיהן, אבל אחת מהן היתה שהנרטיב גרמניה נועדה רק למי שהוא גרמני אמיתי תפס (ואיטליה למי שהוא איטלקי אמיתי).
סיום מלחמת העולם הביא למציאות שבה מדינות הלאום היו הומוגניות מתמיד. אולי זאת לא הסיבה לפריחתן של הדמוקרטיות באירופה ולשגשוג שלהן, אבל קשה להתעלם מכך שזה קרה בשעה שזה היה המצב. המציאות התהפכה בקצב מסחרר. בבריטניה היו עשרות אלפים בשנות ה-50 וכיום יש יותר מ-8 מיליון; בשנות ה-60 גרמניה הזמינה מהגרים מיוון, טורקיה ואיטליה כדי להאיץ את הכלכלה אחרי מלחמת העולם, ב-1968 היו בגרמניה כ-2 מיליון זרים, היום יש כ-17 מיליון; באיטליה זה התרחש מאוחר יותר, בשנת 2002 היו באיטליה קצת יותר ממיליון זרים, ב-2011 יותר מ-4 מיליון. הגירה המונית לתוך חברה הומוגנית יוצרת מתח בין האוטופיה למציאות. ב-2016 70% מהדנים וההונגרים ו-60% מהגרמנים סברו שהגירה היא הסוגיה הפוליטית הבוערת ביותר. ב-21 מ-22 מדינות האיחוד זאת היתה אחת משתי הסוגיות החשובות. בארה"ב 70% מהמצביעים ראו בזה סוגיה מהותית בבחירות 2016 לעומת 41% ב-2012.
התמונה יותר מורכבת: הבחירה בטראמפ היתה חזקה יותר במדינות ובמחוזות בהם אחוז המהגרים נמוך, ואילו במדינות בהן יש מהגרים רבים התמיכה בו היתה נמוכה. גם באירופה המצב דומה יחסית, בגרמניה מפלגת ה-AFD זכתה את ההצלחה הגדולה ביותר בבחירות 2017 בסקסוניה, למרות שאחוז המהגרים בה הוא מהנמוכים בגרמניה. גם מארי לה-פאן זכתה להישגים טובים ב-2015 במחוזות בהן אחוז המהגרים נמוך יותר. מנהיגים פופוליסטים, שהמשותף לכולם הוא קמפיין נגד מהגרים, נבחרו בהונגריה ופולין, מדינות בהן שיעורי ההגירה נמוך יחסית. כדי למנוע רינונים, הפערים לא ניתנים להסבר ע"י העובדה שמהגרים לא מצביעים לטובת פופופליסטים שמתנגדים להגירה.
אחרי פתיחת הסוגריים, הגיע זמן לסגור אותם. במאקרו, השינויים הדמוגרפיים (או תחושת האיום משינוי כזה) בשילוב עם קשיים כלכליים מביאים לעלייה בתמיכה במנהיגים פופוליסטים בכל הדמוקרטיות, גם בגרמניה, איטליה, צרפת, יוון ועוד מדינות. הפופוליסטים מבטיחים להחזיר את הכוח לעם, למרות שהם לא עושים זאת בפועל.
כאשר יש צמיחה כלכלית והמצב טוב הרבה בעיות מודחקות ולא מתחדדות. כאשר עת המצוקה מגיעה, הפוליטיקה מוצאת את דרכה לתפרים החברתיים. זאת היתה אחת הסיבות להתחדשות האנטישמיות במדינות הלאום באירופה, חנה ארנדט מסבירה את זה בספר יסודות הטוטאליטריות.
לסיכום, אחד ההסברים לכך שיש ירידה בתמיכת הציבור בדמוקרטיות ובכמיהה למנהיגים חזקים שמגולמת בהתחזקות הפופוליסטים היא שילוב של שני וקטורים משמעותיים. בלימה בצמיחה הכלכלית של הדמוקרטיות המערביות, שמובילה לתסכול וביקורת על נבחרי הציבור והמוסדות הדמוקרטיים. במקביל, שינויים דמוגרפיים ניכרים שמאיימים על הזהות של ציבור רחב, והופכים לסוגיה פוליטית מובילה בדמוקרטיות, באופן שמאפשר גם הסטה של תשומת הלב מהבעיות הכלכליות.
Jonathan Rothwell, "Explaining nationalist political views: The case of Donald Trump",
http://www.umass.edu/preferen/You%20Must%20Read%20This/Rothwell-Gallup.pdf
Mounk Y. The people vs. democracy: Why our freedom is in danger and how to save it. Harvard University Press; 2018
Alvaredo, Atkinson, Piketty & Saez. "The top 1 percent in international and historical perspective." Journal of Economic perspectives (2013)
David Leonhardt, The American Dream, Quantified at Last, NYT, 8/12/2016
Francis Ludwig Carsten, The Rise of Fascism, 1982
מוביליות חברתית כרוכה בצמיחה כלכלית. בלי מעמד ביניים נרחב שמאפשר תנודות במנעדי המעמדות, הכל קופא.
משערת, בעיקר מקווה, שכמו תמיד בהתפתחות האנושית, יתנהל ריקוד של התקדמות והליכה לאחור, כשעם הזמן ההתקדמות גדולה יותר מהרגרסיות.