4 סוגיות שראוי לזכור מתוך שלל המתקפות על הלגיטימיות של בית המשפט (בשונה מויכוח לגיטימי וענייני על פסק הדין עצמו):
1 –
המהפכה החוקתית מקורה בכנסת, בתקופת ממשלת שמיר – חוק יסוד כבוד האדם וחירותו בו קיים הסעיף הבא (8):
"אין פוגעים בזכויות שלפי חוק יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו".
מרגע שקבעה זאת הכנסת עצמה, היא אמרה שחוק זה קודם לחוקים אחרים, והותירה לבית המשפט לפרש מהי תכלית ראויה ומידה שאינה עולה על הנדרש.
שנה לפני חקיקה זו פסל בית המשפט העליון בקשה לפסילת חוק בנימוק שאין בידיו כלים חוקיים לפסול את החוק.
2 –
בכל המדינות קיימת ביקורת על חקיקת הפרלמנט, מסוג כזה או אחר. בריטניה היא היחידה בה זה לא קיים (אך גם שם מתקיים דיאלוג עם בית המשפט, אפילו בסוגית הברקסיט), אך בה כמו בישראל אין חוקה.
3 –
אין כזה דבר הפרדת רשויות, מה שנדרש הוא עצמאות של כל אחת מהרשויות. ברור שכל רשות מתערבת במידה מסוימת ברשויות האחרות – כאשר הכנסת מגדירה טווח עונש לעבירה מסוימת היא מתערבת בתחומו של בית המשפט.
הבעיה הגדולה של ישראל היא חוסר העצמאות של הכנסת כרשות המחוקקת. המציאות הנוכחית היא שהחקיקה תלויה באופן מוחלט בקואליציה, בכל נושא שהוא, ולא רק בסוגיות הליבה של מדיניות הממשלה. חופש ההצבעה שהיה קיים בעבר, שמבטא בצורה טובה יותר את רצון הרוב נעלם בעשור האחרון, ואיתו גם עצמאותה של הכנסת.
4 –
בכל חברה קיים צורך במישהו שיפסוק במחלוקות – הגדולה של מדינות דמוקרטיות היא בהוצאת הסמכות הזאת ממקור הכוח -מלכים, נסיכים, כמרים, רבנים בחברות הישנות והשלטון בדיקטטורות.
מכאן גם ברור שאסור שהשופטים יהיו אחראים למשמעויות הפסיקה שלהם.
