לבנון – המלחמה האבודה

ספוילר, בסוף ישראל יצאה מלבנון, גם בספר של חיים הר זהב. הספר עצמו מתאר את השהייה ברצועת הבטחון ב-4 השנים האחרונות שלה, מזווית מבטם של הלוחמים הפשוטים שנשאו בנטל אחזקת רצועת הבטחון. זה לא ספר היסטוריה כולל על השהייה של ישראל, הוא כמעט אינו נוגע במבצעים המיוחדים הרבים שביצעו יחידות העילית של צה"ל, וגם לא בפעילות חיל האוויר. לאור זאת, אין בו כמעט סיפורים קרבות מוצלחים. כי הלוחמים הפשוטים נתקלו מעט פעמים בחיזבאללה.
הנרטיב של הספר בא להמחיש עד כמה חסרת תוחלת היתה הישיבה ברצועת הבטחון מהבחינה המבצעית, כיוון שזה לא שירת שום יעד אסטרטגי. בסוגיה הזאת אני רוצה להתמקד, אבל מהזווית "המחקרית" של קבלת החלטות (זה לא מחקר, ולא ניתן לאושש את טענותי, רק ניסיון להביא זווית רציונלית ולא ניתוח נכון / לא נכון).

תיאוריית הערך –
במאמר מכונן בשנת 1979 של עמוס טברסקי ז"ל ודניאל כהנמן, הם הראו שבני האדם שונאים הפסד יותר מאשר הם אוהבים רווחים. היחס שנמצא במחקרים הוא 1:1.5-2.5. קרי, רווח של 200$ יצליח לפצות על הפסד של 100$.
ההתייחסות להפסד היא יחסית. קרי, בכל סיטואציה אנחנו משווים ביחס לנקודת התייחסות עכשווית שנראית לנו נייטרלית (לכאורה), ולא לאותה נקודה תמיד. קרי, אנחנו מסתגלים ובכל נקודה אנחנו בוחנים את הרווח וההפסד ביחס למצב בו אנחנו נמצאים.
תחושת הרגישות פוחתת. ההפרש של תחושת ההפסד בין 1000$ לעומת 900$ קטן מההפרש בתחושה של הפסד של 200$ לעומת 100$.
שלושת המרכיבים הללו נובעים מכך שרוב הזמן אנחנו חושבים בצורה איטואיטיבית ולא עוברים לניתוח הבעיות ע"י מערכת החשיבה המורכבת במוח.

אחד הניסויים בדרך להבנת תיאורית הערך כלל את צמד הבעיות הבא:
1. בנוסף לכל מה שיש ברשותך, נתנו לך 1000$. כעת מבקשים ממך לבחור באחת משתי האפשרויות הבאות: סיכוי של 50% להרוויח 1000$ או לקבל 500$ בוודאות.
2. בנוסף לכל מה שיש ברשותך, נתנו לך 2000$. כעת מבקשים ממך לבחור באחת משתי האפשרויות הבאות: סיכוי של 50% להפסיד 1000$ או להפסיד 500$ בוודאות.
ניתן כמובן לראות שמדובר בשתי בעיות זהות לחלוטין, ועדיין רוב מוחלט בחר בתוצאה הוודאית באפשרות הראשונה (לקבל 1500$), ואילו רוב מוחלט בחר את ההימור באפשרות השניה.
ההסבר לכך, הוא שנקודת הייחוס בבעיה הראשונה היא 1000$ ואילו בנקודה השנייה היא 2000$.

כיצד זה קשור –
אחרי שישראל כיתרה את בירות, והצליחה להביא לסילוקו של אש"ף מהעיר, היא חתרה להמלכת באשיר ג'ומייל לנשיא. אחרי שהשגנו את סילוק אש"ף. רצח באשיר היה לאור נקודת התייחסות חדשה, הפריימינג היה של הפסד. מכאן ואילך, תחושת ההפסד רק הלכה וגברה ולישראל גם לא היו הישגים משמעותיים.
זה מה שהביא את ישראל ללחוץ על אחיו של באשיר, אמין ג'ומייל, שנבחר לנשיא לבנון לחתום על הסכם שלום רשמי בין המדינות, למרות שהוא הסביר לנו כמה זה בעייתי. שלושה חודשים אחרי חתימת ההסכם ב-17 במאי 1983, ישראל נסוגה לקו האוואלי. אחרי שלבנון השעתה את ההסכם ישראל נמנעה מנסיגה נוספת, כיוון שזאת היתה נתפסת בציבור הישראלי כהפסד, וב-1984 ישראל עמדה בפני בחירות. נסיגה היתה חלק מנושאי הבחירות על רקע המצב הכלכלי הקשה.

הקמת רצועת הבטחון ב-1985 – לקחים לימינו

אחרי כינון ממשלת האחדות בתחילה בראשות פרס, ומינוי רבין כשר בטחון קיימה הממשלה דיון על חלופות לנסיגה.
בדיון הוצגו 4 חלופות, השתיים המרכזיות, היו נסיגה מלאה או נסיגה לרצועת הבטחון. החסרונות של נסיגה מלאה היו: הישג פוליטי לסוריה, וחוסר יכולת למנוע חדירות לשטחינו ולמנוע ירי קטיושות. אלו של רצועת בטחון היו: לא ניתן למנוע ירי קטיושות וחדירות לחלוטין, אבל ניתן לצמצם אותם.
בראייתי, לא יעד אסטרטגי היה הגורם המרכזי בהחלטה אלא צמצום תחושת ההפסד מהנסיגה.
מבין 25 שרים הצביעו 16 בעד, בהם עשרת שרי המערך ו- 2 מהליכוד. 8 אחרים מהליכוד התנגדו. הנסיגה היתה מחוייבת המציאות כתוצאה מהמצב הכלכלי, בלעדיו הסיכוי שישראל היתה נסוגה היה קטן בהרבה, והיתה זאת ראשית הכהונה של ממשלת האחדות כך ששני הצדדים חולקים באשמה, ועדיין תחושת ההפסד (גם הפוליטי) היתה חזקה יותר מהרציונל.

מרגע שישראל נסוגה לרצועת הבטחון, ועד הנסיגה לא התקיים דיון אסטרטגי שתכליתו מטרת הישיבה בלבנון. נכון שזה מאפיין את תהליכי קבלת ההחלטות בישראל (גם היו סוגיות אחרות על הפרק – מלחמת המפרץ, הסכמי אוסלו, 2 מבצעים מול חיזבאללה, רצח רבין ועוד), אבל יש לזה גם היגיון. פוליטיקאים לא יעסקו בהפסדים אלא אם כן יש משבר גדול שעומד על הפרק.

בספר מתואר כיצד פוליטיקאים נמנעים מדיון בנסיגה – הבאת איום גדול יותר או בעזרת הקלישאה שאנחנו נעשה זאת מתוך תחושה של כוח (לעולם אין נסיגות במצב של כוח, כי כאשר זה המצב, לא דנים בנסיגה):
"צה"ל לא יכול לשמור על ילדי ישראל מהגבול הבינלאומי, מכמה בחינות, כל הערבים אותו דבר … חיזבאללה הם פלסטינים. חלק קטן מהם איראנים. עוד חלק קטן שיעים" (רפול בפגישה עם תנועת ארבע אמהות, מרץ 1997)
"יכולתי לשים קץ להקזת דם ילדינו בלבנון על-ידי נסיגה מיידית חד-צדדית, אבל הייתי מתעלם מתוצאותיו של צעד כזה היה זה מעשה של חוסר אחריות בלתי נסלח. קראתי את מכתבך ולא קלק לי לענות לך. גם את שאלותייך אני מבין, וגם אני חוזר ושואל מה התמורה … נסיגה מלבנון תוביל את ישראל למלחמה" (נתניהו בתשובה למכתב ששלחה מנואלה דבירי במרץ 1997, שבועיים אחרי שנהרג).
"אנחנו נמצאים עכשיו תחת התקפה רצחנית של חיזבאללה, וניסיון להלום בנו כדי שנצא מלבנון בלי לממש את יעדינו שם, אני מודיע לכם שלא נקפל את הזנב ונצא … המצב הנוכחי בלבנון לא יכול להימשך, ויש לבצע הערכה מחדש של המצב. יוזמת הנסיגה של ישראל תתפוס תאוצה, אבל לא על חשבון האינטרסים החיוניים שלנו" (נתניהו לעיתונאים בנובמבר 1998).
"נסיגה חד-צדדית מלבנון אינה ריאלית. נסיגה כזו היא הימור בטחוני שאנו לא יכולים לקחת על עצמנו" (ארנס אחרי שמונה לשר בטחון בינואר 1999).
"אינני מאמין שיש בישראל מישהו שאינו מעוניין לראות את חיילי צה"ל יוצאים מלבנון … השאלה אינה אם לצאת מלבנון, אלא איך לצאת מלבנון בלי להכניס את לבנון אלינו. במצב הנוכחי, הברירה היא פשוטה: אם לא נילחם בחיזבאללה בשטח לבנון, נצטרך להילחם בחדירת מחבלים לתוך הגדרות של אביבים ומרגליות. אם נברח משם בגלל מטעני צד על כביד חצביא, ניתקל במטעני צד ובמוקשים על כביש ראש פינה … אני משוכנע שרוב אזרחי ישראל מבינים שהבלון שהפריח אהוד ברק הוא לא יותר מאשר גימיק בחירות" (נתניהו מרץ 1999).

בהיעדר יעד אסטרטגי, נוכחות צה"ל בלבנון לא אפשרה להראות לאזרחי ישראל שום הישג מוחשי. גם אם צה"ל מצליח להרוג אנשי חיזבאללה רבים אין בזה כדי לפצות על הכאב של הרוגים. נקודת השבר היתה אסון המסוקים, מרגע זה ואילך לא ניתן היה לטשטש את תחושת ההפסד. מכאן עברו רק למזער נזקים:
כך למשל, הוחלפה המטרה מ-"בטחון ליישובי הצפון" ל-"הגנה על גבולה הצפוני של ישראל", כדי שתושבי הצפון לא יהיו אלו שנושאים בנטל האבידות.
חודשיים אחרי שארנס אמר את הדברים הנ"ל הוא הנחה את צה"ל להוריד דרמטית את מספר הנפגעים ברצועת הבטחון, מה שהוביל לצמצום נוסף של הפעילות המבצעית מחוץ למוצבים ולמיגון נוסף של המוצבים.

מרגע שהמחיר הפוליטי של ההישארות הפך לגבוה מהמחיר הפוליטי של היציאה התהפכו היוצרות. אהוד ברק זיהה את זה, והודעתו שיסיג את צה"ל תוך שנה מלבנון, הביאה לו זינוק בסקרים לנצחון סוחף.
הנצחון הביא לכך שגם לא הצליח להגיע להסכם שיביא לנסיגה, זה לא נתפס כהפסד שימנע את מימוש ההבטחה. זה אפשר לו להחליט לסגת חד-צדדית, בניגוד לעמדת הצבא.

בשורה התחתונה, קבלת החלטות אסטרטגיות מונעת יותר מתחושת ההפסד מאשר מסיכויים. כאשר נמנעים מעבודת מטה רצינית ותהליכי קבלת החלטות ראויים, החלופה שנראית בעלת סיכונים ומחירים נמוכים יותר היא זאת שתיבחר (לעיתים זאת החלופה הנכונה). מחירים לטווח קצר כואבים יותר, וגם מחירים וודאיים כואבים יותר מסיכונים, גם כאשר אלו עלולים להיות גבוהים יותר.

דעתי על הנסיגה מלבנון:

ח"י שנים לנסיגה מלבנון – מיתוסים, מציאות וקבלת החלטות