יש כמה דרכים אופייניות להימנע מדיון בהחלטה של תובעת בית הדין הפלילי בהאג:
להתכחש – "בית הדין לא מוסמך…", "אמנת רומא לא מחייבת את מי שלא חתם עליה" (ישראל חתמה ולא אשררה דרך אגב), "זאת החלטה פוליטית נגד ישראל". זה עיקר הדיון שמתקיים כאן, לכאורה בין ימין ושמאל. הימניים מסבירים שמדובר בקשקוש ושאין להחלטה חשיבות. הבעיה שגם הם יודעים שיש כאן תחילתה של בעיה (שאי אפשר לדעת אם תתממש), ולכן הם נזעקים, בדיוק כמו החלטה 2443.
להשוות – "מה פתאום חוקרים את ישראל אם את אסאד לא מעמידים לדין", "עד שפוטין לא עומד לדין, בית הדין הזה לא רלבנטי".
להאשים – בצוק העיתים ישראל פונה להאשמה באנטישמיות. אז מי אם קשה להראות את זה לגבי בית הדין בהאג, זה תופס טוב בציבור, ומחזק את תחושת הקורבנות בה אנחנו מתמחים. אני מסכים לחלוטין לטענה שישראל זוכה ליחס נורא מצד המוסדות הבינ"ל.
הבעיה שכל אלו משרתים גם את הצורך הפוליטי להימנע מדיון במשמעויות ובלקחים שנובעים מההחלטה.
איני מומחה לדין הבינ"ל, לכן איני מתכוון להיות שותף לדיון "מי צודק". רוב המשוכנעים בצדקתנו מבינים בזה עוד פחות ממני.
לגבי המשמעויות עצמן הנה השרשור הכי תמציתי ומדוייק שראיתי. בשורה התחתונה שתי סוגיות על הפרק – סוגיות ההתנחלויות (העברת אוכלוסיה לשטח כבוש) וסוגיות הנוגעות לפשעי מלחמה של צה"ל.
אלו הלקחים בראייתי:
הליווי המשפטי של הפצ"ר ומחלקת הדין הבינ"ל את פעולות צה"ל חשובות וחיוניות. בזכות ההגנה הזאת, קשה לתבוע את ישראל בהאג על פשעי מלחמה. אלו שמתקוממים נגד "הקש בגג", "נוהל שכן", התערבות בנוהלי הפתיחה באש בגבול הרצועה ודורשים לפעול בלי מגבלות, הם אלו שמרימים קול צעקה וטוענים עד כמה אנחנו מוסריים. אותם אנשים שזועקים שאסור לפחוד מבית הדין הפלילי בהאג, הם בעצם גיבורים של נייר, עד שזה מתפוצץ בפנים. כאשר זה קורה הם לא אחראים לזה.
בנוגע לטענות על פשעי מלחמה, בית הדין לא דן במדינות שחוקרות את עצמן בצורה ראויה. כדאי להיזכר שוב בטענות שאת אלאור אזריה היה צריך להעמיד לדין משמעתי, או את אלו שזועמים על הפצ"ר על חקירות אחרות. כאשר בנט מדבר על כך שחיילי צה"ל איתם הוא מדבר פוחדים יותר מהפצ"ר מאשר מסינוואר, הוא שוכח לציין שמרבית החיילים הזוטרים (כולל המ"פ נפתלי בנט, ומפקד טייסת ה-16-F מתן כהנא) מעולם לא עסקו במשמעויות האמיתיות של פעולותיהם, הם האמינו במערכת וסמכו עליה שהיא פועלת כשורה. זה למעשה הסוד, חיילים לא רוצים שיטילו עליהם מגבלות, אבל אם זה לא יקרה, בטווח הארוך יתברר שהמערכת התרשלה וחשפה אותם לתביעות ופגיעה אישית. המחיר ייגבה כעבור שנים, ואז אבדן האמון במערכת יהיה נקודת שבר. כיצד אפשר יהיה לגייס למילואים מתנדבים אם הם יידעו שזה חושף אותם לתביעות בהאג? אסור לתת להפקרות שכזאת לקרות.
כדאי להיזכר, שלמרות החקירות נגד ישראל בפרשת המרמרה התברר שעבודת המערכת הוכיחה את עצמה, וישראל הצליחה להוכיח שפעלה לפי הדין הבינ"ל. היתה לזה חשיבות אדירה, שכן למעט התביעות של אזרחים טורקים נגד חיילי צה"ל, העולם הגדול שם את הפרשה בצד.
הממשלה היוצאת העבירה את חוק ההסדרה, למרות אזהרות היועמ"ש שזה יביא לתביעה נגד ישראל בהאג. אני מעריך שהעברתו בקריאה ראשונה הובילה להחלטה 2443, כדי להזהיר את ישראל, אבל גם זה לא הספיק לתיאבון.
להערכתי, החוק עבר מתוך תקווה שהוא ייפסל בבג"ץ, והוא אכן הוקפא ע"י בית המשפט וכך מרוויחים שניים במחיר אחד. גם הימין יכול לצאת נגד בג"ץ וגם בית המשפט יגן על ישראל.
לפני הבחירות בספטמבר נתניהו שקל לספח את הבקעה, ככה פשוט בזמן ממשלה ללא אמון הכנסת ובלי דיון מסודר. כאשר התברר שהיועמ"ש הזהיר שזה יחשוף ישראלים לחקירה בינלאומית כולם תוקפים אותו, אחר כך רצים להתחבא מאחורי כנפיו כאשר הוא מגיש חוות דעת לבית הדין בהאג.
אגב, הצהרות הסיפוח הן חלק בהחלטות התובעת של בית הדין בהאג.
כל הצועקים נגד נתניהו שלא פינה את חאן אל אחמר, לא יקחו אחריות אם זה יהיה הקש שישבור את החסינות בהאג.
יש לי המון ביקורת על נתניהו אבל במשך שנים רבות הוא היה מרוסן ומאופק כיוון שהבין שאם ישראל תנהג "בחזירות", היא תגיע להאג. אבל מאז בחירות 2015, כאשר התחרות הפוליטית בישראל היתה בתוך הימין בלבד, לנתניהו לא היתה ברירה ללכת הרבה "ימינה".
בשורה התחתונה, מי שקורא להסרת הרסן על פעולתו של צה"ל, צריך לומר באותה נשימה שזה יביא את חיילי צה"ל להאג. כך גם התוקפים את בג"ץ והפצ"ר בנושא.
הלואי והדיון על סיפוח מקסימליסטי בלי אזרחות יקבל קונטקסט קצת יותר מציאותי. סיפוח בתמורה להאג, זה סלוגן יותר מדוייק.