באמצע שנות ה-50 עקבו, פסיכולוג חברתי צעיר בשם ליאון פסטינגר ושני עוזרים, אחרי קבוצה של אנשים שהאמינו שהעולם יסתיים ב-21 בדצמבר 1954. הם התעניינו מה יקרה כאשר לקבוצה כאשר הנבואה תיכשל (בתקווה).
מנהיגת הכת, אותה הם כינו במחקר מריאן קיך (MARIAN KEECH), הבטיחה למאמינים שהם יאספו ע"י צלחת מעופפת שתיקח אותם למקום בטוח בחצות של ה-20 בדצמבר. רבים מהמאמינים עזבו את עבודתם, מכרו את ביתם ושחררו את החסכונות שלהם בציפיה לסוף. מי צריך את הכסף בחלל החיצון?
חלק אחר היה מרוסן יותר והתכנסו בציפיה לסוף בביתם.
בעלה של מריאן קיך, שלא היה מאמין, הלך לישון במיטתו מוקדם וישן היטב כל הלילה, בזמן שהמאמינים התכנסו בסלון ונשאו תפילות.
פסטינגר עשה את התחזית שלו – מאמינים שלא עשו התחייבות עמוקה לנבואה ולכת, לא התפטרו מעבודתם והתכנסו בביתם בחשש מהסוף המר, יאבדו אמונה בגברת קיך. אבל אלו שעשו את ההתחייבות העמוקה לנבואה ולכת, יגדילו את האמונה שלהם, ויעשו הכל כדי לגרום לאנשים נוספים להצטרף לכת.
בחצות לא היה כל סימן לסופו של העולם, ובקבוצה החלה תחושה של עצבנות. ב-2:00 הם החלו להיות מודאגים. ב-4:45 למריאן קיך היה חזון חדש: העולם ניצל בזכות האמונה החזקה של הקבוצה.
"And mighty is the word of GOD, and by his word have ye been saved – for from the mouth of death have ye been delivered and at no time has there been such a force loosed upon the EARTH. Not since the beginning of time upon this Earth has there been such a force of Good and light as now floods this room"
מצב הרוח של הקבוצה השתנה מייאוש לאופוריה. רבים מתוך הקבוצה החלו לקרוא לעיתונאים לכתוב על הנס שהתרחש.
המנגנון שמניע את יכולת ההצדקה העצמית, נובע מהצורך להצדיק פעולות או החלטות לא נוחות או לא טובות שלנו, שגורמות לתחושה לא נוחה, הוגדר ע"י פסטינגר "דיסוננס קוגניטיבי. הוא "מגיע" כאשר יש סתירה בין שני רעיונות, דיעות, גישות, אמונות בהם אנחנו מחזיקים, כמו: עישון הוא מטופש בגלל שהוא יכול להרוג ומזיק; אני מעשן 2 קופסאות ליום.
הדיסוננס מייצר תחושת חוסר נוחות. הדרך הנוחה ביותר לעשות זאת היא להפסיק לעשן. אבל אם לא מצליחים לעשות זאת, נאלצים להסדיר את חוסר הנוחות שנוצר. "עישון הוא לא כל כך נורא בעצם"; "הסיכון בעישון אינו מצדיק את הנזקים שיהיו כתוצאה מעלייה במשקל";
הסיפור של נתניהו הוא זהה לחלוטין. בתחילה זה היה "לא היה כלום כי אין כלום", אחר כך כשהתברר שהיה, זה הפך ל"מותר לקבל מתנות מחברים". זה נמשך עם "המלצות זה שום דבר, רובן לא מתקבלות", ו- "מה שחשוב זאת החלטת היועמ"ש". אז זה הפך ל-"החלטת היועמ"ש לא חשובה, התיקים יקרסו בשימוע", במקביל ל-"למה היועמ"ש מודיע על החלטתו לפני הבחירות, זאת התערבות פוליטית". "התיקים קרסו בשימוע", אחרי החלטת היועמ"ש "היועמ"ש נאלץ להגיש כתב אישום כי לא עמד בלחץ", "תפירת תיקים", "למה היועמ"ש הודיע עכשיו על החלטתו, מי מחליט כל כך מהר". אפשר להמשיך עוד ועוד.
הסיפור של החסינות דומה, אחרי שאמר במפורש שאין בכוונתו לקדם מהלך חסינות, הוא אמר שזה לא בדיוק מה שהוא אמר, ואם אמר "אז חסינות אינה מונעת העמדה לדין רק דוחה אותה" (אז מה אם חלק מהבקשה שהגיש היא לחסינות מהותית שהיא אינה זמנית). הדחיה כמובן היא עד סיום הכהונה, מתי יהיה סיום הכהונה, את זה נבשל בפעם הבאה, למה להאכיל את הכת בבת אחת.
זה לא חשוב כמה שקרים ייצברו, מה שחשוב שהם ייצברו אחד אחרי השני. אחרי שאוכלים את הראשון, זה מגדיל את הסיכוי לאכול את השני, השלישי וכן הלאה, כי המחוייבות כבר גדלה. בדיוק כמו עם הכת של מריאן קיך. ככל שהיא תגדל, האמונה רק תתעצם עוד יותר.
