הסכם הפסקת האש שנחתם משקף פחות או יותר את תמונת המצב שמסתמנת מזה זמן. שיתוף פעולה רחב רוסי-איראני שמעיד על אינטרסים משותפים לשתיים בזירה הבינ"ל, שקודם לכך שלא בטוח שהאינטרסים חופפים לגבי סוריה. הבטחה על הקרח לעזיבת הכוחות הזרים את סוריה כדי לאפשר לארה"ב לצאת ידי חובה ותו לא.
הוא נותן תוקף דה-יורה לויתור האמריקאי בסוריה, ולא בגלל שאובמה עשה זאת קודם לכן, אלא כי ממשל טראמפ אינו מעוניין. במובן זה, מדובר בכשלון של ישראל לגייס את ארה"ב לסוגיה משמעותית לבטחון הלאומי.
התיאום שיש לישראל מול רוסיה כדי לשמר את יכולתה לתקוף בסוריה מעיד על כמה הרוסים יודעים לנהל מדיניות כפולה, מצד אחד לאפשר לישראל הפגנת כוח, כדי להקטין את תחושת האיום שלה, ומנגד קידום מציאות בטחונית רעה לישראל.
בפועל, לא הנוכחות הצבאית של איראן ברמת הגולן היא הבעיה האסטרטגית של ישראל, כי האיראנים לא עומדים לשלוח לכאן דיביזיות, אלא העובדה שהם בהדרגה מבססים את השליטה שלהם בחלק הצפוני של המזרח התיכון. גם האיום הצבאי מסוריה לא יהיה משמעותי, שכן יקחו שנים רבות עד שמשטר אסאד יוכל להרגיש בטוח ויציב, כדי לאתגר את ישראל בטחונית, אבל הסוגיה תהיה כיצד ישראל תפרש את תחושת האיום שיווצר.
העיסוק המוגזם בהסכם הגרעין האיראני הוא כסות להעדר אסטרטגיה להגבלת התפשטותה של איראן במזרח התיכון. במעשים, הן בסוגיה הכורדית והן בהסכם הנוכחי, ארה"ב מעצבת מדיניות שעולה בקנה אחד עם האינטרסים של איראן. גם קריאות הצהלה בישראל, לגבי ההצהרות על הסכם הגרעין, הן כסות לכשלון המדיניות עד כה, במקביל לחשש מתכנית השלום הצפויה (שמסייעת לממשל להשאיר את הביקורת בישראל על אש נמוכה).
