מלחמות שלא ניתן לנצח

I feel like a jackass caught in a Texas hailstorm. I can't run, I can't hide and I can't make it stop

זה משפט שאמר לינדון ג'ונסון, בראשית 1965, אחרי שנבחר להיות נשיא בכוחות עצמו, כאשר הבין שהוא נמצא במעגל הסלמה ללא מוצא במעורבות הצבאית האמריקאית בויטנאם. https://www.chicagotribune.com/opinion/editorials/ct-edit-vietnam-ken-burns-pbs-0915-20170913-story.html

ביוני 1971 נחשפו בניו יורק טיימס אלפי מסמכים מהפנטגון שהוכיחו שהממשלים שיקרו והונו את הציבור לכל אורך המעורבות האמריקאית בויטנאם. המסמכים רוכזו ע"י רוברט מקנמארה, שלזכותו ייאמר שהיה מספיק אמיץ להתמודד עם המציאות ולשנות את דעתו בשנת 1967 על הסיכוי לנצח במלחמה: "זאת בעיה, שמעצמה שהורגת 1000 אזרחים בשבוע, ומפציצה בלי הכרה". מיד אח"כ המליץ לג'ונסון להקטין חיילים ולא להוסיף.בחזרה למסמכים אלו הראו פירוט מתחילת המעורבות האמריקאית על סיכויי ההצלחה הנמוכים במלחמה.

"The prognosis is bad, success is mere possibility, the odds are less then even"
על ההפצצות נאמר ש"הן לא מביאות תועלת". "נכשלנו לחלוטין בקידום מדיניות רצויה מאז 1961"

כל אלו הוסתרו מהקונגרס ומהציבור האמריקאי. הממשלים שיקרו לציבור לכל אורך הדרך. חשיפת המסמכים עוררה סערה, פגעה באמון שהיה לציבור ולצבא במוסד הנשיאות ("מעכשיו כל הנשיאים משקרים") והגבירה את הלחץ על ממשל ניקסון לקיים את ההבטחה לסיים את המלחמה. המסמכים נחשפו ע"י עובד בתאגיד RAND, שהחזיק 2 עותקים מהם. הממשל ניסה למנוע את חשיפתם, ובית המשפט העליון אישר את הפרסום למרות סודיותם, לאור התיקון הראשון לחוקה (חופש הביטוי).

ניקסון חשב שהפרשה לא תפגע בו כיוון שהיו אלו שקרים של ממשלים דמוקרטיים לפניו, אבל קיסינג'ר הזהיר אותו שגם לו יש תיבת פנדורה בנוגע למלחמה, והיא עלולה להיחשף. ניקסון פעל מאחורי הקלעים, לפני הבחירות, לסיכול שיחות השלום בין הצפון לממשל ג'ונסון, כדי שסיכויו להיבחר יהיו טובים יותר. ג'ונסון ראה בזה בגידה, אבל החליט שלא לפעול בנושא כדי למנוע את התוצאות של פעולה כזאת. בנוסף, ניקסון בעצמו שיקר לגבי ההפצצות הסודיות בקמבודיה ולאוס, והוא חשש שלאלסברג שחשף את המסמכים יש מסמכים נוספים שנוגעים לשקרים אלו.

כתוצאה משני החששות הללו הקים ניקסון צוות מיוחד בבית הלבן, והורה להם לפרוץ למשרדו של אלסברג ולתאגיד ברוקינג. הפריצות היו בניגוד לחוק, הפריצה לתאגיד ברוקינג לא התקיימה בסופו של דבר, אבל פריצה ליריבים פוליטיים הביאה בסופו של דבר את סוף כהונתו של ניקסון.

בחזרה למזרח התיכון ולמציאות הנוכחית. טראמפ נמצא במעגל הסלמה עם איראן, רק הבעיה שלו היא שזאת מלחמה שהוא לא יכול לנצח בה. איראן מעצבנת, מתריסה, מקדמת מדיניות בעייתית, אבל מלחמה אמריקאית היא חסרת סיכוי.
זה לא שאיראן יכולה לנצח צבאית במלחמה כזאת, ברור שהיא לא, היא תפסיד בודאות. אבל ארה"ב תפסיד גם היא. כיבוש והחלפת המשטר באיראן אינן אופציה בעלת סיכויי הצלחה. המלחמות הכושלות באפגניסטן ועיראק ממחישות את זה, והמשטר באיראן אינו דומה למשטרים שהיו במדינות אלו. גם השינאה לארה"ב לא דומה, היא גדולה בציבור האיראני הרבה יותר.

אני לא חושב שיש הערכה נבונה באשר לסיכוי האם תהיה מלחמה בין איראן, אבל בשונה מצהלות השמחה על חיסול סולימאני איני רואה שלארה"ב יש יעדים ברי השגה.
בעבר, הערכתי שטראמפ מעוניין במו"מ והסכם חדש, חיסול סולימאני אינו עולה בקנה אחד עם זה, מה גם שיש ספק רב בדבר אמינות הדיווח של הממשל על כך שהחיסול היה סיכול למניעת פיגוע קונקרטי. רצף פעולות בעלות הגיון, אבל ללא יעד אסטרטגי בר השגה הוביל את ארה"ב לכשלון בויטנאם.
זה לא אומר שהחלופות של איראן טובות, אבל בהסתכלות ארוכת טווח, היא מקדמת את היעדים האזוריים שלה בסבלנות ובהתמדה, וארה"ב לא באמת יכולה למנוע את השפעתה בתימן ועיראק. גם מהבחינה הזאת החיסול של סולימאני לא קידם את "הלגיטימציה" לנוכחות אמריקאית.

צהלות מחבטה טובה, אינן תחליף לניתוח קר של המצב.