בימים אלה התפרסם על פשרה שנרקמת בין עיתון 'הארץ' לענת קם (חיילת בפיקוד מרכז), שחשפה מסמכים סודיים לעיתונאי אורי בלאו. חשבתי שזה זמן טוב לדבר על כמה חשובות הדלפות, משרתות את הציבור, ומונעות מגופי שלטון לנצל את כוחם לרעה ועל תופעה חדשה שאנו חוזים בה – עיתונאים שמדברים נגד הדלפות (של עיתונאים אחרים כמובן).
ביוני 1971 נחשפו מסמכים סודיים בנוגע להעמקת המעורבות האמריקאית בוייטנאם ע"י כתב ה-NYT, ניל שינן. המסמכים משנת 1945-1967 רוכזו ע"י רוברט מקנאמרה ונשלחו למכון RAND לניתוח, כדי שניתן יהיה להפיק לקחים על קבלת החלטות בעתיד. המסמכים הראו כיצד כל הממשלים מ-1945 העמיקו את המעורבות שלהם בויטנאם למרות הספקות שהוצגו בפניהם לגבי הסיכוי להצליח (גם במלחמה). כל הממשלים שיקרו לציבור ולקונגרס לגבי ההערכות על ההצלחה והצורך בהגדלת המעורבות האמריקאית, לאור החולשה של הממשל בדרום ויטנאם.
שני חוקרים במכון המחקר RAND, דניאל אלסברג ואנתוני רוסו, העתיקו את המסמכים. הם פנו ל-3 סנטורים, שהתנגדו למלחמה. כדי שיפרסמו את התוכן, אך סורבו. במקביל, ניל שינן, שנחשף לחלק מהדו"ח, פנה אליהם כדי שיעתיקו עבורו את המסמכים, כיוון שחשב שהציבור האמריקאי צריך לדעת מה עומד מאחורי המחיר שהוא משלם.
ניקסון סבר בהתחלה שהחשיפה פוגעת בקודמיו הדמוקרטיים ולכן לא הוטרד ממנה, אבל קיסינג'ר שכנע אותו שעלולים להיחשף מסמכים שפוגעים גם בו. משרד המשפטים הגיש בקשה לעצירת החשיפה מחשש לפגיעה בבטחון הלאומי, אבל בינתים גם הוושינגטון פוסט וגם הגלוב פרסמו פרטים על הפרשה.
שופט פדרלי הוציא צו לעצירת הפרסום בעיתונים והפרשה הגיעה לעליון. ב-30 ביוני פסק העליון ברוב 6-3 שהתיקון הראשון לחוקה אוסר על מניעת פרסום המסמכים. התיקון קובע שאסור לחוקק חוקים שפוגעים בחופש הביטוי, מפרים את חופש העיתונות או מגבילים את הזכות לבקר את השלטון.
העיתונים התגלגלו מיד, ביום שאחרי ניקסון הורה לתובע הכללי להגיש נגד אלסברג כתב אישום על קונספירציה וגניבה לפי ה-Espionage Act, שנועד למנוע התערבות בפעולות צבאיות ומלחמה של ארה"ב. הדילמה בין חופש הביטוי לחוק הזה עלתה מספר פעמים בעליון האמריקאי, שפסק שהחוק עצמו לא צריך להיפסל.
אלסברג זוכה מההאשמות נגדו. ניקסון חשש שלאלסברג או לשותפיו יש מסמכים שמראים שהוא הסתיר ושיקר לגבי התקיפות בלאוס וקמבודיה, והקים צוות מיוחד בבית הלבן לחקירת הנושא, שנקרא "השרברבים". הצוות הונחה לפרוץ למשרדו של אלסברג כדי למצוא האם קיימים חומרים כאלו, ומי היו השותפים שלו להדלפה. במקביל, ניקסון חשש שקיימים מסמכים שמוכיחים שהוא פעל לטרפוד שיחות השלום שהתנהלו ערב הבחירות לנשיאות ב-1968. ממשל ג'ונסון גילה את הניסיון וג'ונסון ראה בזה בגידה. הוא הורה ל"שרברבים" לפרוץ למכון ברוקינגס כדי לשים את היד על המסמכים שנמצאים בכספת המכון. הפריצה למכון ברוקינגס לא קרתה ובמשרדו של אלסברג לא נמצאו מסמכים נוספים. שתי הפעולות היו לא חוקיות, אבל לניקסון זה לא היה חשוב.
אפשר להיות מזועזע מהדלפה שנוגעת לענייני הבטחון הלאומי, אבל כדאי להבין מה עומד מנגד. גופי השלטון, בעלי הכוח, הסתירו מהציבור והקונגרס מידע חשוב כדי לבחון סוגיה פוליטית חיונית לאינטרס של הציבור ונציגיו בקונגרס. על מנת שדמוקרטיה תתקיים, הבחירות צריכות להיות הוגנות ותחרותיות. כדי שהן תהיינה תחרותיות, הציבור צריך לדעת מידע רלבנטי על הסוגיות הפוליטיות הקריטיות לבחירות. האם באמת זה האינטרס הציבורי לדעת את תמונת המצב האמיתית לגבי המלחמה בויטנאם?
קל יותר לבחון את הסוגיה על רקע סיפור אמריקאי, שנעשה לו לאחרונה סרט מפרגן בעד חופש העיתונות והביטוי, כי זה פחות רגשי ופוליטי לנוגע בישראל. אבל בוא נחזור לישראל.
לאחרונה ראינו שופרות, שלא ראויים לתואר עיתונאים, זועקים כנגד הדלפות מהפרקליטות בנוגע לתיקי ראש הממשלה. שופרות, כיוון שהם מועלים בייעוד שלהם בדמוקרטיה, להביא לציבור את מירב המידע, כדי שיוכל לבחור. שופרות כיוון ש"עיתונות צריכה לסייע לנשלטים, לא לשולטים" (מתוך: The Post).
הנה רק אתמול נחשף שמטוסי חיל האוויר הוצפו במערכת הגשם של השבוע שעבר. צה"ל ומערכת הבטחון ניסו להטיל על הפרשה צו איסור פרסום, ורק אחרי שלא ניתן היה לעצור את שטפון המידע הפרשה פורסמה. האם הציבור צריך לדעת שזה קרה? בודאי. האם בזכות זה המערכת תהיה חייבת לתחקר בצורה קפדנית יותר? גם בודאי, אפילו בחיל האוויר שלו יש תרבות תחקיר רצינית (אבל כל תחקיר פנימי הוא פחות נוקב).
לפני בחירות 2003, הדליפה ליאורה גלאט-ברקוביץ שנגד אריאל שרון מתנהלת חקירה בפרשה נוספת, פרשת 'סיריל קרן'. מטרת ההדלפה היתה לפגוע פוליטית באריאל שרון וזה מעשה נבלה, אבל מנגד עומדת העובדה שהציבור חייב לדעת שנגד מועמד לראשות הממשלה מתנהלת חקירה שעלולה לפגוע בתהליך קבלת ההחלטות שלו.
לא חלפו שנים רבות, ושרון הלך להתנתקות, והציבור שחש נפגע לא עשה חשבון נפש אמיתי, אלא בא בטענות (עד היום) לתקשורת ש"אתרגה" את שרון. אבל היה זה אותו ציבור שהצביע עבור שרון, למרות שהתקשורת חשפה את החשדות הפליליים נגדו. הלקח הנכון הוא, עד כמה חשובות הדלפות עבור הציבור.
בחזרה להיום, המאבק נגד הדלפות אינו נובע מהתועלת של הציבור, אלא מהתועלת הפוליטית של הטוענים נגד ההדלפות. לאורך השנה האחרונה ראינו כיצד הבחירות הוקדמו לאפריל, כדי להקדים את החלטת היועמ"ש על הגשת כתבי אישום, ואז היה ניסיון למנוע ממנו להודיע על החלטתו, כיוון שזאת התערבות בבחירות. השימוע נדחה אחרי בחירות ספטמבר ואז כאשר היועמ"ש החליט הוא הואשם בזה שהתערב במו"מ הקואליציוני. הכל משרת את הצורך למנוע מהציבור לדעת.
הדלפות מהפרקליטות אינן מעשה טוב, אבל כיצד יוכלו להיחשף עוולות שנעשות בפרקליטות בלעדיהן? כן, כמו בכל גוף גם בפרקליטות יש עוולות, זה עוד לא הופך אותה תופרת תיקים לביבי. אגב, לדעת רוב העוסקים בדבר רוב ההדלפות לא באות מהפרקליטות אבל זה סיפור אחר.
בלי הדלפות לציבור לא יהיה מידע חופשי לדעת ולבחור. הצבא והשלטון יוכלו להסתיר עוולות, וגם גזל קרקעות של פלסטינים למשל (כן, לימין יש אינטרס כזה), הצבא יוכל להסתיר פשלות ותאונות, שרים יוכלו לפעול לצרכים פוליטיים תוך עבירות על החוק מבלי לחשוש לגורלם. הדלפות הן אינטרס של הציבור.
יש רק סייג אחד על הדלפות, לפוליטיקאים אסור להדליף מתוך הקבינט המדיני-בטחוני, אבל זה לסיפור אחר. גם כאן דעתי נובעת ממה שאני סבור שהוא תועלת הציבור. זה לא אומר שפוליטיקאים לא צריכים לתת דין וחשבון על סוגיות בטחוניות לציבור (גם זה לא קיים בישראל).
כאשר שומעים עיתונאים יוצאים נגד הדלפות צריך להוקיע אותם, המשמעות שהם מועלים בשליחות שלהם, ומשרתים גופים פוליטיים.