מאמר בהארץ הפנה את תשומת ליבי לספר חדש על מלחמת ההתשה של בוריס דולין 'חומת סואץ'. מה שמעניין בספר שהוא מציג את העימות מהזווית הרוסית, איני סבור שההיסטוריה חוזרת על עצמה, אבל יש גם קווי דמיון למציאות הנוכחית, הנה הניסיון שלי למצוא את השונה והדומה. בסידרה של פוסטים אנסה להביא את עיקרי הלקחים כפי שאני מבין אותם. הפרשנות על אחריותי בלבד.
ראשיתו של המהלך הרוסי בסיום משבר קובה והחלפת חרושצ'וב בברז'נייב. הרוסים הבינו שהם חייבים לפתח את הצי, כיוון שנחיתותו מול האמריקאים היתה מוחלטת. ברז'נייב החליט להגיע לשיוויון אסטרטגי אם האמריקאים גם בתחום הטילים הגרעיניים, ואכן תוך עשור ברה"מ עשתה זאת.
גם השינוי בצי היה ניכר. בתוך מספר שנים ברה"מ בנתה 12-15 צוללות גרעיניות בשנה (אחרי כשלונות מפוארים), לעומת 5 בשנה בארה"ב. הייעוד של הצי, מעבר להקרנת עוצמה עולמית ויכולת התערבות ותגובה מהירה באזור מרוחק, היה לסכל תקיפה גרעינית אמריקאית מצוללות הפולאריס ותקיפה מהאוויר באמצעות נושאות מטוסים. כדי לממש זאת הם פיתחו יכולת לוגיסטית ימית ארוכת טווח, כיוון שהבינו שהם לא יכולים להסתמך על נמל יבשתי. הזירה הראשונה שנבחרה להתמודד עם ארה"ב היתה הים התיכון. באביב 1967 הם היו מוכנים להפוך את הנוכחות שלם בים התיכון לקבועה. לטענת הכותב, על מנת להסוות את המהלך הרוסים יזמו את ההתראה למצרים שישראל עומדת לתקוף, התראה שחוללה את משבר מלחמת ששת הימים.
המשבר דחק את הידיעה על תגבור הצי הסובייטי במזרח התיכון לעמוד 15 של הניו יורק טיימס, הרוסים לא תכננו שהמשבר אותו יזמו ידרדר למלחמה, וניסו לעצור אותה ברגע האחרון, אבל לא הצליחו.
3 שבועות אחרי המלחמה הרוסים הכריזו על השייטת החמישית ככוח קבוע במזרח התיכון. הרוסים התחילו להיצמד ולהטריד את הצי השישי האמריקאי, בכל רגע הכוח כלל מספר צוללות גרעיניות, כעשר צוללות דיזל, 8-12 ספינות מלחמה ושלוש נחתות. בזמן משבר יום הכיפורים הכוח כלל יותר מ-90 כלי שיט.
הפגנת הכוח הסובייטית ניכרה והביאה לכינוס המטה הכללי. ראש אמ"ן: "מדברים די הרבה על רוסיה במזרח התיכון, אך אנו יודעים מעט מאוד על הרוסים. אף פעם לא עבדנו איתם. זה לא היעד שלנו, כל קביעת המודיעין הישראלי לא בנויה על זה… אנחנו צריכים להסתמך על גורמים זרים. וכאן יש שתי שאלות – ראשית, האם מה שהגורמים הזרים אומרים זה אמין. שנית, איך את מעריך האם הגורמים הלא מכירים אותם. לכן בעניין הרוסי אנחנו עומדים בפני קושי שאין לנו ידיעות מהימנות משלנו, וגם בהערכה אנחנו חסרים את הניסיון והידע שיש לנו לגבי ארצות ערב… הסובייטים יפעילו לחץ מדיני כבד, כדי לסייע לסוריה ומצרים לבטל את תוצאות המלחמה. הם יגישו למדינות ערב סיוע צבאי משמעותי, אך ככל הנראה לא יפעלו בעצמם נגד ישראל…"
ב-1967 הרוסים הגיעו לים התיכון ולאזור כחלק מהעימות הרחב שלהם עם ארה"ב, ב-2015 זה היה חלק מהעימות שלהם עם … ארה"ב. שנה קודם לכן, שנה קודם לכן הרוסים סיפחו את קרים, בשנים שקדמו לזה ברית נאטו התרחבה מזרחה לגבולות רוסיה, ולהערכתי הרוסים חשו טבעת חנק על צווארם.
אבל המציאות האסטרטגית העולמית שונה, אם ב-1967 זה היה מאבק דו ראשי בלעדי, שבו שני הצדדים נאבקו זה בזה על השפעה בכל מקום על הגלובוס, ב-2015 זה היה על רקע החלטה של אובאמה וארה"ב לצאת מהאזור, כדי להתמקד במאבק העולמי מול סין.
למרות ההבדל, כדאי לזכור שב-1967 ארה"ב היתה מסובכת במלחמה קשה במזרח אסיה, וויטנאם. זה הגביל את יכולתה להתמקד בניצני האתגר שמציבים הסובייטים, במזרח התיכון.
ב-2020 הכוח הכלכלי הרוסי קטן בהרבה כדי לבנות צבא שיאתגר את ארה"ב, אבל התלות הרוסית בייצוא אנרגיה גדול עשרות מונים, והוא צורך קיומי של הרוסים. הגעת הרוסים לאזור, סיפוח קרים, ההסכם על צינור הגז הרוסי דרך אוקראינה ובניית נורד סטרים 2 הם חלק משמעותי מתמונת האינטרסים הרוסית, שהובילה אותם לסוריה ולמזרח התיכון.
לקח מספר 1 – ישראל מתקשה לנתח את האינטרסים של אחרים שאינם נוגעים לה ישירות. כמו אז, גם היום, אנחנו מדלגים על ההסבר "למה קורים דברים" ועוברים ישירות לדיון על "מה זה אומר עלינו". ב-1967 מדינת ישראל ראתה את הגעת הרוסים רק בעיניים של תוצאות מלחמת ששת הימים, אבל לפחות הודתה ביושר שאינה מבינה את הרוסים. ישראל העריכה שהאינטרס הסובייטי הוא "תמיכה במדינות ערב" ב-2015 מדינת ישראל ראתה את הגעת הרוסים לסוריה, רק בעיניים של יכולתה לפעול צבאית בסוריה נגד חיזבאללה ובהמשך נגד איראן. את האינטרס הרוסי ראינו כ"תמיכה במשטר אסאד", ומזה הסקנו שהרוסים לא רוצים את האיראנים בסוריה. הפעם הבלטנו את מערכת היחסים שיש לנו עם הרוסים (ב-67 היחסים נותקו), בראייתי, מסיבות של פוליטיקה פנימית, אבל זה לא מוקד הפוסט הזה.
בפרק הבא, על הנחיתה הרוסית בנמל אלכסנדריה.
