מלחמת וייטנאם

המון מילים נכתבו על מלחמת וייטנאם ואין בכוונתי לכתוב את תולדות המלחמה. אחרי צפייה בסידרה של קנת בארנס ולין נוביק חשבתי שכדאי להשחית כמה מילים על סוגיות ייחודיות שמצאתי ביותר מ-17 שעות של הסידרה.
11 סוגיות (לא כדי שזה לא יהיה 10) שעלו לי בזמן הסידרה.

ה-CIA והחלפת משטרים –
ג'ונסון לא רצה במלחמה. אחרי שמונה במקום קנדי הוא הותיר את כל הצוות המדיני של קנדי, כיוון שידע שזה תחום שבו הוא זקוק לעזרה. בדיון הראשון הוא שאל "בשביל מה וייטנאם בכלל חשובה לנו?… אני רוצה שהדרום וייטנאמים ירימו את התחת וילכו לג'ונגלים לכסח קומוניסטים, ואז אני רוצה שיעזבו אותי בשקט, יש לי דברים הרבה יותר חשובים כאן בבית".
הוא הושבע כנשיא 3 שבועות אחרי הפיכה צבאית כנגד נשיא דרום וייטנאם נו דין דיים שהיתה בשותפות שגריר ארה"ב במדינה וה-CIA. השגריר, הנרי קאבוט לודג', שמונה ע"י קנדי, הוביל מדיניות עצמאית ללא התייעצות עם הנשיא. כאשר הו צ'ו מין שמע על ההפיכה הצבאית הוא אמר "אני לא מאמין שהאמריקאים יכולים להיות כל כך טפשים".
אחרי ההפיכה לא כוננה ממשלה יציבה בדרום וייטנאם.

התכנית שלא קיימת היא תכנית טובה יותר –
אחרי שהצפון צבר הצלחות באביב 1964, ג'ונסון נקלע למצוקה פוליטית.
בשיחה עם מקנמרה אמר: "האם יש לנו מישהו בעל חשיבה צבאית כלשהי שיוכל להביא לנו תכניות צבאיות… אנחנו צריכים מישהו שיביא לנו תכניות טובות יותר ממה שיש לנו, כי מה שיש לנו, זה מה שהיה לנו ב-1954… אנחנו לא עושים את זה כמו שצריך, אנחנו מפסידים. אני רוצה תכניות לכסח אותם, להרוג בהם כמו שצריך… זה מה שאני צריך". מקנמרה בתגובה אמר לו שהם יחשבו על זה ויחזרו אליו.
כתוצאה מכך ג'ונסון הציב בוייטנאם אנשים משלו: גנרל מקסוול טיילור מונה שגריר במקומו של לודג', וויליאם ווסטמורלנד כמפקד המאמץ הצבאי. המטרה היתה לגרום להאנוי להפסיק את התמיכה שהעניקה לאנשיה בדרום וייטנאם ע"י הגדלת הלחץ הצבאי. הוא אישר הפצצה של כוחות צפון וייטנאמים וציוד בלאוס השכנה, ולחץ מהים על חופי הצפון. כל זה נעשה בסודיות, ללא ידיעת הציבור, כיוון שזאת היתה שנת בחירות, לכן ההפצצות היו בלאוס.
זה הוביל את המטות המשולבים לדרוש יותר פעולות צבאיות ויותר משמעותיות, כולל הגדלת ההצבה הצבאית "רגליים על הקרקע". מתוך הנחה שהגדלת המחויבות של ארה"ב תשדר הרתעה כלפי הצפון. ג'ונסון סירב כי חשש שזה יביא את הסינים להתערב כמו בקוריאה. אבל, כיוון שחשב שאין לו תמיכה מהציבור (כיוון שלא נבחר בבחירות) הוא הכין מכתב לקונגרס לקבלת אישור להפעיל כוח בוייטנאם במידת הצורך.

התקרית במפרץ טונקין מיסקלקולציה והשפעות משנה לא מתוכננות –
מעבר לעובדה שזאת אחת הדוגמאות הקלאסיות להתפחותן של מיסקלקולציות, מה שמעניין בתקרית הוא דווקא העובדה שג'ונסון בחר שלא להסלים מייד, אלא לאיים בלבד. במקביל, כדי להוכיח את רצינות האיום ביקש אישור של בית הנבחרים לתגבר את הכוח הצבאי. התמיכה היתה דו-מפלגתית (2 מתנגדים בסנאט, וללא מתנגדים בקונגרס), התמיכה הציבורית בניהול המלחמה קפצה מ-40% ל-70%. הקמפיין של המתחרה הרפובליקני בג'ונסון, שהתמקד בעובדה שהמדיניות לא מספיק תקיפה התפוגג. צירוף הנסיבות גם הביא את הסלמה המלחמה אבל גם תרם תרומה מכרעת לנצחון של ג'ונסון בבחירות. מקריות מדהימה.

השפעת תזמון פוליטי על קבלת החלטות ותוצאות לא ניתנות לתכנון –
יומיים לפני הבחירות תקפו הקומוניסטים בסיס אמריקאי בדרום, השמידו מטוסים והרגו חיילים. ג'ונסון החליט לא להגיב בגלל הבחירות. הנצחון שלו היה מוחץ. מיד אחרי הבחירות הוא הנחה על הפצצה מאסיבית כתגובה לארוע. בשיחות סגורות הוא הטיל ספק בזה שיש סיכוי שתקיפות אוויריות יביאו לנצחון, ושלשם כך יהיה צריך לשלוח כוח קרקעי. הוא לא היה מוכן לומר את לציבור.
בהערכת מצב, באנדי ומקנמרה אמרו לג'ונסון שיש לו שתי אפשרויות: להמשיך בקו הנוכחי ולשאת ולתת עם הצפון על הסכם יציאה שספק אם ממשלת הדרום תוכל לשרוד כתוצאה ממנו או להגדיל את הכוח הצבאי במטרה לגרום לצפון לזנוח את התקווה לאחד את המדינה תחתיו.
ווסטמורלנד אמר ש-"אנחנו נמצאים על קו 5 היארדים, וזקוקים לפוש אחרון בשביל להביא טאצ'דאון." בינואר 65 הקומוניסטים תקפו בסיס אמריקאי, ג'ונסון הגיב בתקיפה אווירית מאסיבית. בפברואר זה חזר על עצמו, מדינות המערב קראו לו לריסון, כמו גם אנשי מפלגתו.
במרץ החל מבצע "רעם מתגלגל" שהיה החותמת להרחבת המלחמה, מעבר לתקיפות תגמול ותגובה. ג'ונסון הסתיר את ההחלטה לשנות את יעדי המלחמה ולהרחיב אותה מהציבור. ווסטמורלנד ביקש כוחות צבא כדי לשמור על בסיסי המטוסים. השגריר טיילור שתמך בעבר בשליחת כוח קרקעי התנגד וכתב לג'ונסון "מרגע שתשלח את החייל הראשון, אי אפשר לדעת כמה יבואו אחריו". הנשיא הרגיש שהוא חייב לספק לווסטמורלנד את כל מה שהוא רוצה אחרת הוא יהיה אשם במות אמריקאיים. הוא אמר:
I FEEL LIKE A JACK ASS CAUGHT IN A TEXAS HAIL STORM – I CANT RUN, I CANT HIDE AND I CANT MAKE IT STOP
באופן אירוני, הגעת צבא ארה"ב לוייטנאם סייעה לקומוניסטים לגייס לוחמים נגד הפולש הזר.

דינמיקת הסלמה והשקעה שקועה –
במרץ 1965 ג'ונסון לקח את ההחלטה ממנה הצליח להימנע לאורך זמן, הצבת חיילים בוייטנאם. הממשלה בדרום וייטנאם לא נשאלה האם היא מעוניינת בזה. /מרגע שנשלחו החיילים הראשונים השאלה הפכה להיות כמה חיילים נוספים צריך בשביל לנצח. בדיוק כמו בספרי קבלת ההחלטות שמדברים על כך שהרבה יותר קשה להוציא את המיליון הראשון על פרויקט מאשר את המיליון השני. מרגע שיש לך השקעה שקועה, אתה מוכן בקלות רבה יותר להשקיע עוד כדי שהיא לא תרד לטמיון.
ווסטמורלנד דרש יותר ויותר חיילים, הממשל ערך התייעצויות על פני 3 שבועות באמצע 1965 על כמה לשלוח ובאיזה קצב. תת מזכיר המדינה ג'ורג' בול אמר לנשיא לא לשלוח חיילים כי את המלחמה הזאת לא ניתן לנצח: "זה יקרע את המדינה מבפנים בזמן שהחיילים שלנו יתפוצצו בג'ונגלים".
ג'ונסון החליט לשלוח 50000 חיילים ועד סוף 1965 שלח 50000 נוספים.

ספירת גופות –
ב-1966 המדד להצלחה של צבא ארה"ב היה ספירת גופות של קומוניסטים. לקביעת המדד הזה היו תוצאות לוואי – כל הרוג נחשב לאויב לטובת ספירת הגופות, מה שהביא לכך שהחיילים פגעו בבלתי מעורבים רבים בלי חשבון.
כשסנטור פריץ הולינגס ביקר בסייגון, ווסטמורלנד אמר לו ש"אנחנו הורגים אותם ביחס של 10:1". הולינגס ענה לו שלציבור לא אכפת מה-10, אכפת לו מה-1.
לי זה מזכיר את דיווחי צה"ל על כמה מטרות הותקפו בעזה (או בלבנון) בזמן הסלמות. אין שום משמעות שהותקפו 10, 50 או 200 מטרות אם זה לא עושה משהו משמעותי.

אי אפשר לסגת מהחלטה רעה שנלקחה –
אחרי שהבטיח לנצח תוך 3 שנים ביקש ווסטמורלנד, באמצע 1966, עוד 200000 חיילים. הממשל היה המום. הצבא הבטיח לנשיא ששחרור הרסן על פעולות הצבא – הפצצת בתי זיקוק ומטרות אסטרטגיות של הצפון – יכריחו את הוייטקונג לבוא לשולחן המו"מ. זה לא עבד.
מקנמרה כתב מזכר לנשיא שמעצמה שהורגת 1000 בלתי מעורבים בשבוע ומפציצה בלי הכרה נמצאת בבעיה והמליץ לו לצמצם את הסד"כ ולא לתגבר אותו. ג'ונסון לא קיבל את ההמלצה.

הערכת מצב אסטרטגית –
לזכותה של ארה"ב שגם בתוך הממשל היו אנשים שביטאו דיעה שלא ניתן לנצח את המלחמה הזאת. אני חושב שזאת תופעה חיובית. מערכת שכולם חושבים בה אותו דבר בסופו של דבר היא חלשה הרבה יותר, ולא מצליחה לאתר אפילו כשלים קטנים בקונספציה שלה. במקרה של וייטנאם זה לא הועיל, מכיוון שמרגע שג'ונסון נלכד בדינמיקת המלחמה הלחצים הפוליטיים שהיו כרוכים היו חזקים מהשיקולים הקרים בלבד.
בסוף 1967 מקנמארה שלח לנשיא מזכר שבו כתב שאין סיכוי לנצח וצריך לראות איך נסוגים: "רוח הלחימה של צפון וויטנאם לא תישבר ולכן המלחמה מיותרת ותגרום למצב מסוכן". ג'ונסון לא הגיב ומינה את מקנאמרה לנגיד הבנק העולמי. מקנמארה שמר על הספקות שלו בסוד 28 שנים. המחליף שלו, קלארק קליפורד, מונה כי ג'ונסון היה בטוח שהוא יתמוך במלחמה.

פעם אחת ולתמיד ותודעה –
בסוף 1967 אמר ווסטמורלנד לנשיא שהגיע הזמן לתכנן מתקפה אולאאוט על הצפון. במקרה, הצפון תכנן בדיוק אחת כזאת במקביל. בנאום לאומה בינואר 1968 אמר ג'ונסון ש"האויב מפסיד קרב אחרי קרב. הם חשבו שכוח הרצון של אמריקה יישבר, אבל הם טעו. הנצחון בהישג יד מובטח".
ב-30 בינואר נפתחה מתקפת הטט. המתקפה נכשלה לחלוטין, ארה"ב הגיבה במהירות והצליחה למנוע הישגים מהוייטקונג. הממשל והצבא ראו בזה הישג צבאי מזהיר שמעיד על הנצחון הקרוב. הציבור בארה"ב ראה בזה כשלון מוחלט – אחרי שהבטיחו לו שהנצחון בהישג יד, והאויב מפסיד בכל הקרבות, כיצד זה יתכן שהוא מוציא לפועל מתקפה בהיקף כזה.
אגב, 80% מתושבי סייגון איבדו את בתיהם בקרבות.
אחרי המתקפה ווסטמורלנד ביקש 200000 חיילים נוספים וזה הגדיל את התסיסה של הציבור בנוגע לשאלה: אם מנצחים למה צריך כל כך הרבה חיילים נוספים.
המתקפה שברה את האמונה בארה"ב שניתן לנצח. אחריה מטרות המלחמה הפכו להיות " WIN THE PEACE".

לפרסם לציבור על "בגידה" של יריב פוליטי? –
ג'ונסון החליט לא להתמודד בבחירות 1968, מועמד המפלגה הדמוקרטית היה יוברט האמפרי סגן הנשיא. ההודעות על פתיחת מו"מ בין הדרום לצפון הקפיצו את מצבו של האמפרי בסקרים.
ניקסון פנה לפני הבחירות לבכירי ממשלת הדרום והבטיח להם שאם הוא ייבחר הוא ישיג הישג טוב יותר מול הצפון. 3 ימים לפני הבחירות הודיעה ממשלת הדרום שהיא לא מתייצבת לפתיחת המו"מ.
ה-CIA האזין לזה והעביר את המידע לנשיא. זה פנה למנהיג המיעוט בבית הנבחרים ואמר לו שמדובר בבגידה. ניקסון הכחיש שעשה זאת.
ג'ונסון החליט שלא לחשוף את המידע מחשש שזה יביא לפגיעה במקורות. ניקסון לימים רק המשיך במהלכים הללו עד שהתפטר.
המלחמה אגב, נמשכה עוד 4 שנים וחודשיים עד הסכם פאריס ב-27 בינואר 1973.

היעדר לגיטימציה למחאות פנימיות בעיני כל צד שבשלטון –
בנובמבר 67 היתה הפגנה פראית בה פרצו לפנטגון – ג'ונסון דרש מה-CIA להביא הוכחות מי עומד מאחורי ההפגנות, וכאשר לא נמצאו ראיות רתח. בשיחה עם אייזנהאוור אמר לו שנעצרו 600 שרובם נמצאו חולים מנטלית. "אנחנו מדברים יותר מדי על חירויות הפרט".
בוועידה של המפלגה הדמוקרטית לבחירת מועמד, בה ג'ונסון לא השתתף, המחאות האלימות נגד המלחמה היו כל כך חריפות שהיה ספק האם ניתן יהיה להשלים את הוועידה. בשלב מסויים ג'ונסון שקל לטוס לוועידה ולהציג את מועמדותו בכל זאת, אבל ויתר על הרעיון גם בגלל שנאמר לו שלא ניתן להבטיח את שלומו(!).
באביב 1970 ההפגנות נגד המלחמה התעצמו, בחלק מהתקריות היו הרוגים מאש הנשיונאל גארד שנקרא לתגבר את המשטרה כנגד מהומות בעשרות קמפוסים.
ניקסון היה בטוח שההפגנות נתמכו ע"י האנוי, מוסקבה ובייג'ינג. גם ג'ונסון חשב בדיוק אותו דבר. ההפגנות הפכו מבחינת ניקסון ל-"אנחנו – נגדם". סגן הנשיא הגיע לדיבייט מדהים עם סטודנטים בתכנית טלביזיה, ואחת מהם התעמתה איתו באופן מעורר השראה על כיצד הממשל עושה מסלף את דבריהם כדי ליצור הפחדה ולצייר אותם כאויב (חובת צפיה 3:15 דקות).

פשעי מלחמה –
כוח טייגר נשלח לעמק קסונג ונאמר להם שכל מה שזז זה אויב (קיץ 67). אלפים נרצחו על ידם במשך 7 חודשים, כולם נספרו כאויבים.
"כאשר אתה מאבד את החבר הטוב ביותר שלך ואתה רוצה לנקום, אלו הקצינים שאומרים 'אתה לא יכול לעשות את זה', ואם תעשה את זה יהיו לזה השלכות. אבל כאשר הקצינים עד למפקד הגדוד אומרים לך שככה אתה צריך להתנהג, זה יוצא לחלוטין משליטה".
נפתחה חקירה, היו ראיות לפשעי מלחמה, כנגד לפחות 18 מכוח טייגר. התיקים נקברו.
הסיבה העיקרית – חשש שזה יאיר באור שלילי את כל הלוחמים האחרים שפועלים בצורה ראויה, בפרט לאור העובדה שהמחאות נגד המלחמה התעצמו והממשל פחד שזה יתדלק בדלק נוסף את המתנגדים.

על הדלפות ושופרות

הסתרת המידע מהציבור –
בפוסט קודם כתבתי על פרשה אחרת לקראת סיום המלחמה של חשיפת מסמכים על כך שהממשלים שיקרו לציבור בנוגע למעורבות בוייטנאם, והסיכויים לנצח במלחמה.