השתלטות על הדמוקרטיה – סימון האויבים: תקשורת ויריבים פוליטיים

השתלטות על הדמוקרטיה – בית המשפט תחילה

בפרק הקודם כתבתי על כך שאוטוקרטים לעתיד משתלטים בהדרגה על מערכת המשפט (וגם על מערכות אכיפת החוק) כדי להכשיר מהלכים אנטי דמוקרטיים עתידיים וכדי להקטין את היכולת למנוע אותם.
בחלק הזה, על המשותף למרביתם: הכשרת לבבות התומכים לראות באופוזיציה ובתקשורת אויבים לא אמינים והשתלטות על כלי התקשורת המרכזיים. הפרק מבוסס על הספר "כיצד דמוקרטיות מתות"

אמנם חלק מהפופוליסטים עולים לשלטון עם כוונות לאוטוקרטיה, אבל לא תמיד זה המצב. בחלק מהמקרים זה תהליך שנובע מדינמיקת הסלמה של עין תחת עין, תהליך הדרגתי של שבירת נורמות וצורך להגן על ההישגים הפוליטיים. לרוב, זה מתחיל במילים. פופוליסטים תוקפים את היריבים במילים קשות: אויבים, חתרנים, טרוריסטים.
במרוץ הראשון לנשיאות כינה הוגו צ'אבס את יריביו – Rancid Pigs, ו-Squalid oligarchs. כנשיא הוא כינה אותם "אויבים" ו-"בוגדים".
פוג'ימורי בפרו, רמז על קשר בין יריביו לטרוריסטים וסוחרי סמים.
ברלוסקוני כינה את השופטים שפסקו נגדו "קומוניסטים".
גם התקשורת זוכה למעמד מיוחד:
רפאל קוריאה נשיא אקוודור הגדיר את התקשורת "אויב פוליטי גדול שחייבים להכריע אותו".
ארדואן האשים עיתונאים בהפצת טרור.

המהלכים האלו מקלים על הכשרת הלבבות – אם היריבים קשורים לטרור והתקשורת מפיצה שקרים, קל יותר להצדיק פגיעה בהם.
למהלכים האלו יש אפקט בומרנג, כאשר התקשורת מרגישה מאויימת, היא זונחת את הסטנדרטים המקצועיים במאמץ נואש להחליש את הממשל. זה מביא את האופוזיציה להיות בפאניקה ולנסות לעשות הכל כדי להחליף את השליט:
כאשר פרון נבחר ב-1946 יריביו הפוליטיים ראו בו פאשיסט, והגדירו את זה "מאבק נגד הנאציזם". בפרלמנט הם עשו הכל כדי להכשיל כל מהלך שלו, וקראו לבית המשפט להשתלט על כוחה של הממשלה.
בונצואלה האופוזיציה ביקשה מבית המשפט למנות וועדה שתבחן את כשירותו המנטלית של צ'אבס לכהן כנשיא. גם התקשורת תמכה במהלכים חוקתיים שיביאו להדחתו.

אבל זה לא נגמר רק במתקפה מילולית, למרות שפעמים רבות נשמעת הטענה שלא צריך לקחת את הדברים ברצינות רבה מדי כי "אלו רק מילים". מבט על הפופוליסטים מראה שרובם חוצים את הקו למעשים, הרבה בגלל שעלייתם של פופוליסטים מלווה בקיטוב ופילוג חברתי, שמלווה ביצירת פאניקה והפחדה.
הצעדים שהם עושים הם לרוב קטנים, כל פעם ביס קטן. אף אחד מהם לא נראה איום אמיתי על הדמוקרטיה. יותר מכך, הם מאושרים בפרלמנט ברוב דמוקרטי, ומקבלים הכשר בבית המשפט במקרה הצורך, מכאן הצורך העז לשלוט במנגנוני אכיפת החוק ובבית המשפט ולהציב שם נאמנים. ההכשר הציבורי שאלו מעניקים יקר מפז, וחשוב גם לוודא שהם לא יוכלו לחשוף רמאויות של השלטון או הפרות חוק של המנהיג.
כאשר אורבאן נבחר ב-2010 בשנית הוא מינה נאמנים לתובע הכללי, מבקר המדינה, נציב תלונות הציבור, הלשכה הסטטיסטית ובית המשפט החוקתי.
פוג'ימורי מינה יועץ מודיעין בשם וולדימירו מונטסינוס. המחלקה שהקים צילמה והקליטה שופטים, חברי פרלמנט, אנשי עסקים, עיתונאים ועורכים ובעזרת זה סחט אותם לעשות כרצונו של פוג'ימורי. במקביל, הוא שילם "שכר" ל-3 שופטים עליונים, 2 חברים בטריבונל החוקתי, ועשרות שופטים ותובעים.
עד סוף שנות ה-90 כל תחנות הטלביזיה המרכזיות, עיתוני היום המשמעותיים ומספר מגזינים קיבלו כסף של הממשלה בצורה קבועה.

הצעד הבא של פופוליסטים הוא השתלטות על כלי התקשורת –
מונטסינוס שילם כ-12 מיליון דולר לערוץ 4 בתמורה להסכם שנותן לו שליטה על מהדורת החדשות של הערוץ. בעל המניות העיקרי של ערוץ 5 קיבל 9 מיליון דולר, ובעל המניות של ערוץ 9 קיבל 500000$ כדי לפטר שני כתבים חוקרים מובילים של הערוץ.
מונטסינוס בעצמו העיד ש:
"The heads of the television networks were all lined up now…We made them sign papers and everythung… All of them, all lined up. Every day, I have a meeting at 12:30… and we plan the evening news"

נשיא אקוודור, רפאל קוריאה, עשה שימוש בשליטה שלו על השופטים וזכה בתביעה על סך 40 מיליון דולר כנגד הבעלים והעורך של אחד העיתונים המובילים, EL UNIVERSO, על מאמר מערכת תחת הכותרת "הדיקטטור". המהלך הביא לריסון דרמטי של תקשורת ביקורתית נגדו.
ארדואן עשה מהלך אחר, הממשלה קנסה ב-2009 את קונגלומרט התקשורת של דוגאן יאיין, ששלט במחצית מגופי התקשורת במדינה, ב-2.5 מיליארד דולר על העלמות מס (סכום שגבוה מהשווי של התאגיד). דוגאן נאלץ למכור את רוב האימפריה שלו, וארדואן ווידא שהרוכשים יהיו תומכי הממשלה.
פוטין עשה מהלך דומה נגד ולאדימיר גוסינסקי, ששלט ברשת טלוויזיה עצמאית NTV, שנחשבה ביקורתית כלפי המשטר. הוא נעצר באשמה של "הלבנת הון" ומכר את הרשת בתמורה לשחרורו ממשפט, ועזב את רוסיה.
גם צ'אבס יזם חקירה על אי סדרים פיננסיים של ערוץ הטלוויזיה GLOBOVISION בבעלות גיארמו זולואגה, שהביאה לעזיבתו את ונצואלה כדי להימנע ממאסר, ובהמשך למכירת ערוץ הטלוויזיה לאחד ממקורבי המשטר.

המתקפות נגד כלי תקשורת מרכזיים מובילות לכך שערוצי תקשורת אחרים מצנזרים עצמם –
אחרי המהלכים של צ'אבס באמצע העשור הראשון של האלף ערוץ הטלוויזיה VENEVISION החליט להפסיק לסקר פוליטיקה. את תכניות הבוקר הוא החליף בתכניות אסטרולוגיה ואופרות סבון. הערוץ שנחשב ערוץ אופוזיציה העניק לצ'אבס פי 5 סיקור למול מתחריו.

לבסוף, האוטוקרטים הנבחרים עושים פעמים רבות שימוש במשבר כלכלי, אסון טבע, ובדרך כלל איומי בטחון (מתקפות טרור, מלחמה וכו') כדי להצדיק צעדים אנטי דמוקרטיים.
ב-1969 אחרי שנבחר לכהונה שניה ואחרונה לנשיא הפיליפינים, חיפש פרדיננד מרקוס כיצד למצוא מצב חירום על מנת להאריך את כהונתו, שהיתה אמורה להסתיים ב-1973 לפי החוקה. ההזדמנות הגיעה ב-1972 כאשר סדרה של פיצוצים מסתוריים זעזעה את מנילה. הוא הכריז מצב חירום והודיע ש: "My countrymen… this is not a military takeover… a democratic form of government is not a helpless government… The constitution wisely provided the means to protect it" החוקה כמובן הושעתה במהלך החירום הזה. המהלך אפשר למרקוס עוד 14 שנים בתפקיד.
ארדואן פיטר 100000 עובדי מדינה, סגר מספר עיתונים, אסר יותר מ-50000 אנשים כולל מאות שופטים ותובעים, 144 עיתונאים ואפילו 2 חברי בית המשפט החוקתי.

רוב החוקות מאפשרות לנשיאים או לממשלות להרחיב את סמכותן במצבי חירום, באופן שמאפשר לאיים או לפגוע בזכויות הפרט. עבור פופוליסטים, זה מהווה הזדמנות כאשר הם חשים מאויימים בתפקידם.

דמוקרטיה מתגוננת