הסבר ריאלי או הצדקה רגשית?

לפני 4 שנים (24/3/2016) הגיע סמל אלאור אזריה ביחד עם כוח תגבור לזירה מבצעית בחברון, לאחר מספר דקות, הוריד את הקסדה, דרך את הרובה וירה בראשו של מחבל, ששכב גוסס על הרצפה. ההסבר המרכזי שהעלה במשפט היה, שהוא חשש שהמחבל נושא מטען ועלול להפעיל אותו. לעולם לא נדע האם הוא באמת חשב כך לפני שירה, גם בית המשפט לא יכול לקבוע זאת, אבל שתי הערכאות קבעו שלא היתה לזה הצדקה והרשיעו את אזריה בהריגה.
גם אם מקבלים לחלוטין את ההסבר של אזריה למעשיו (אני אגב לא מאמין לו), עדיין אפשר להבין שיש החלטות שניתן להסביר, אבל לא תמיד להצדיק.

בניסוי שערכו Bibb Latane' & Judith Rodin התבקשו המשתתפים להגיע למשרד על מנת להשתתף במחקר שוק על משחקים. הם התקבלו ע"י אסיסטנטית, שלקחה אותם לחדר בו התבקשו למלא טפסים. בזמן הזה הסייעת הלכה למשרדה. המשתתפים יכלו לשמוע את הנעשה בחדר שלה, ואכן הם שמעו אותה מטפסת על מדרגות ואז רעש של נפילה וזעקות "אוי, הרגל שלי… אני לא יכולה להזיז אותה".

במחצית מהמקרים האירוע קרה כאשר המשתתפים היו לבד בחדר, ובמחצית המקרים היה איתם משתתף נוסף (שהיה חלק מהניסוי ולא משתתף כמוהם), שכאשר נשמעו הצעקות המשיך למלא את הטפסים כאילו לא קרה דבר. כאשר היו לבד בחדר, 70% מהמשתתפים קמו לסייע לאסיסטנטית. כאשר היו ביחד עם משתתף נוסף רק 7% מהם קמו לסייע.
לאחר מכן נשאלו המשתתפים מדוע פעלו כך. אלו שעזרו אמרו ש"לא הייתי בטוח מה קרה, אבל חשבתי שאני צריך לכל הפחות לבדוק". אלו שלא עזרו אמרו ש"לא חשבתי שקרה משהו חמור" או ש"הערכתי שמישהו מהמשרד הסמוך יסייע. כאשר נשאלו האם העובדה שהיה אדם נוסף בחדר (או שהיו לבד) השפיע על ההחלטה שלהם, רובם אמרו שלא היתה לזה השפעה כלל. בפועל ניתן לראות שזה היה גורם מכריע על הפעולה שננקטה.
לאטאנייה ורודין כינו את זה "אפקט הצופה". הלקח הוא שאם אתם חוטפים התקף לב, עדיף שיהיה לידכם רק אדם אחד, כי אם יהיו כמה, הסיכוי לקבל עזרה פוחת. אגב, הרקע לניסוי היה רצח מפורסם של אישה בשם קיטי ג'נובס בניו יורק ב-13.3.64, שמספר עשרות של שכנים שמעו אותה צועקת לעזרה לאורך זמן ממושך ואיש מהם לא התערב לעזרתה.

למה עובדות לא משנות את דעתנו

אחת המסקנות שעולה מהניסוי הזה וממחקרים רבים אחרים היא שבעוד שאנחנו חושבים שההחלטות או הדיעות שלנו הן רציונליות וניתנות לנימוק, ברוב המקרים אנחנו מגיעים להחלטה או מחליטים על דרך פעולה ואז מוצאים נימוק טוב שמסביר את ההחלטה או את הדיעה. בנוסף, במידה והדיעה או ההחלטה שלנו הפכו פומביות הנכונות שלנו לבחון אותן מחדש פוחתת במידה ניכרת. מנגנון של דימוי עצמי נכנס לפעולה, והצורך להגן על "התדמית" שלנו הופך אותנו לדבקים עוד יותר בעמדה או בהחלטה (למה עובדות לא משנות את דעתנו).

בניסוי שערכו הול, יוהנסון וסטראנדברג התבקשו אנשים לדרג את מידת הסכמתם או אי הסכמתם לגבי סוגיות מוסריות שונות. למשל: "אם פעולה מסוימת עלולה לפגוע בחפים מפשע, האם זה יהיה מוצדק מוסרית לעשות אותה".
אחרי שעשו זאת, התבקשו לנמק חלק מהדירוגים שלהם, בטופס שמילאו. אבל הטופס הוחלף ובטופס שהוצג לפניהם (כאילו הם מילאו אותו) היה דירוג הפוך בחלק מהציונים אותם מילאו קודם לכן. יותר ממחצית המשתתפים לא זיהו את המניפולציה, ונתנו נימוקים לדיעה ההפוכה מזו שמילאו בטופס המקורי.

הצדקה עצמית מול שקרים ותירוצים

המשמעות היא שאנחנו מוכווני תדמית. אנחנו לא יכולים לשקול בכובד ראש חלק ניכר מההחלטות והדיעות שלנו, לכן אחרי שאנחנו בוחרים בעמדה, נדע להצדיק אותה ולעמוד מאחוריה. יהיה לנו חשוב להראות שההחלטה נלקחה בשיקול דעת ושיש לנו הסבר טוב מדוע עשינו זאת. (זאת אחת הסיבות מדוע אנחנו משקרים קצת, כי התדמית חשובה לנו).
לכן, אם רוצים לשקול נושא ברצינות, כדאי להימנע מהחלטה מראש מה נכון, ולהתחיל בהנחות שעומדות מאחורי הניתוח.
אחרי שקבענו את דעתנו או אחרי שפעלנו באופן מסוים, נעשה הרבה כדי להצדיק אותו.
עכשיו תחשבו על פוליטיקאים…

מקורות:

Hall, L., Johansson, P. and Strandberg, T., 2012. Lifting the veil of morality: Choice blindness and attitude reversals on a self-transforming survey. PloS one, 7(9), p.e 45457.
Latané, B. and Rodin, J., 1969. A lady in distress: Inhibiting effects of friends and strangers on bystander intervention. Journal of Experimental Social Psychology, 5(2), pp.189-202.
Mercier, H. and Sperber, D., 2017. The enigma of reason. Harvard University Press.