כתבתי מספר פוסטים על כך שאנחנו לא רציונליים (ולא במקרה / דן אריאלי), שעובדות לא משנות את דעתנו, אבל האם בכלל יש טעם בויכוחים ודיונים? האם שימוש בנימוקים עוזר לנו לקבל החלטות נכונות יותר?
הסיפור מתחיל בניסוי ארבעת הקלפים של WASON, שתוצאתו היה זיהוי של הטיית האישוש – אנחנו בודקים האם דברים מתאימים לתפיסה המוקדמת שיש לנו, ונוטים להתעלם מדברים שסותרים את התפיסה.
לאורך השנים נעשו נסיונות רבים לחזור על הניסוי של ווייסון, כולל בקרב מובחרים, התוצאה הטובה ביותר שהתקבלה היתה ש-27% מסטודנטים נבחרים בהארווארד הצליחו לענות נכונה (ניסוי של קוסמיידס 1989). הממוצע הוא 15%. אבל כאשר עושים את הניסוי בקבוצות דיון קטנות יש שיפור בתוצאות. בניסוי מבוקר שערכו Moshman&Geil בו הקבוצות אוישו לפי התאמה 80% מהקבוצות ענו על המבחן נכון.
יש אם כן מצבים בהם דיון קבוצתי ונימוקים יכולים לעזור להגיע לפתרונות נכונים (אופטימיות אמנם חשובה, אבל יש מספיק מחקרים שמראים שקשה ליצור אפקט חיובי בחשיבה קבוצתית). כאשר זה נוגע לסוגיות מוסריות ופוליטיות יש פחות הצלחות.
"ג'ולי ומארק הם אחים. הם מטיילים בצרפת בזמן חופשת הקיץ מהקולג'. באחד הלילות בו הם לנו בבקתה על חופי צרפת, הם מחליטים שזה יהיה מעניין ומשעשע אם הם יקיימו יחסי מין. לכל הפחות זאת תהיה חוויה חדשה לכל אחד מהם. ג'ולי כבר לוקחת גלולות נגד הריון, וליתר בטחון גם מארק משתמש בקונדום. שניהם נהנים מהחוויה, אבל מחליטים שלא לחזור עליה שוב, ולשמור את הלילה כסוד המיוחד של שניהם, מה שהופך אותם ליותר קרובים אחד לשני. מה דעתך על זה? האם זה היה בסדר שהם עשו את זה?"
הסיפור הזה היה בסיס למחקר. רוב מוחלט של המרואיינים סברו כמובן שזה היה מעשה אסור. כאשר התבקשו לנמק, נתנו נימוקים בשפע, 9 בממוצע לאיש: "יצאו להם ילדים פגומים" – אבל הם השתמשו באמצעי מניעה; "הם יידפקו פסיכולוגית" – אבל הם נהנו והחוויה היתה טובה; "כאשר אנשים יגלו הם ינודו חברתית" – אבל הם שומרים את זה בסוד.
כאשר רואיינו האנשים ע"י עורך המחקר, ג'ונתן היידט (תיאורית תודעת המצפון) וניתנו להם תשובות לכל הנימוקים שהעלו, הם לא שינו את דעתם.
נכון שזה נראה לכם דוגמא ממש קיצונית אבל יש דוגמאות רבות לכך שאחרי שקבענו את דעתנו כמעט לא ניתן לשנות זאת.
אבל בכל זאת לא הכל אבוד, אצל ילדים בני 9 זה עובד לא רע. קבוצת ילדים בגיל קיבלה את שני הסיפורים הבאים:
ילד קטן בשם ג'ון היה בחדר, ואמו קראה לו לארוחת הערב. הוא פתח את דלת המטבח, אבל מאחוריה היתה קופסא עם 6 כוסות, שג'ון לא יכול לדעת שנמצאת מאחורי הדלת. הקופסא נמעכה וכל 6 הכוסות נשברו.
היה ילד קטן בשם דיוויד. ביום אחד שבו אמו היתה בחוץ, הוא ניסה להגיע לממתקים, שהיו למעלה בארון. הוא טיפס על כיסא, מתח את ידו, אבל הממתקים היו גבוהים מדי והוא לא הצליח להגיע אליהם, אבל בזמן שניסה הוא בטעות הפיל כוס, שנשברה.
הילדים נשאלו מי מבין שני הילדים יותר פוחז?
רוב הילדים בני התשע סברו שג'ון יותר פוחז. אבל כאשר חולקו לצמדים כדי לדון בזה, 5 מכל 6 צמדים החליפו את הדיעה וקבעו שדיוויד הוא הפוחז.
אצל מבוגרים שאלות כאלה מורכבות יותר, כיוון שלרוב הן מקבלות מימד פוליטי ולא רק מוסרי. האם צריך לתקן משהו בחברה ואיזה משאבים צריך להשקיע בזה. הרבה יותר קל היה לדון בסוגיות מסויימות אם לא היה להן השלכה פוליטית ישירה. אני חוזר פעמים רבות לפרשת אלאור אזריה, אבל היחס לזה היה שונה לחלוטין אם לא היתה לה השפעה על המערכת הפוליטית בישראל.
החל משנות ה-80 התחילו חוקרים של מדעי המדינה לבחון כיצד ניתן לקדם דמוקרטיה בריאה, לאור הקביעה שבחירות פתוחות, חופשיות, והוגנות הן תנאי הכרחי לדמוקרטיה. הניסויים בחנו כיצד ניתן לקיים דיונים פתוחים בציבור הרחב על סוגיות פוליטיות, כולל נפיצות. אחת השיטות העיקריות היתה באמצעות דיונים מונחים ע"י "מתווך" של קבוצות קטנות של אזרחים מקצות הקשת הפוליטית. אחד מהניסויים המוצלחים היה של שני חוקרים בשם Luskin & Fishkin, שקיימו דיונים כאלו בשורה של ערים בבריטניה בכלל ובצפון אירלנד בפרט. אחת הערים הללו היתה אומג', שבאוגוסט 1998 התפוצץ בה מטען רב עוצמה של ה-IRA. בפיגוע נהרגו 29 אזרחים ונפצעו יותר -200.
באומג' יש סיבות רבות לקתולים ופרוטטסטנים לא לתת אמון אלו באלו, הפיגוע הוא אחת מהן. אבל לאסקין ופישקין לקחו קבוצות מעורבות לדיונים פוליטיים לדבר על מדיניות החינוך, כולל בסוגיות הפוליטיות הנפיצות. בדיונים עסקו גם האם וכיצד נכון להפעיל בתי ספר מעורבים. לאחר הדיונים נמצא שחלק מהמשתתפים שינו את דעתם גם בסוגיות פוליטיות "קשות" בחלק מהמקרים, וכולם גילו הבנה רבה יותר בסוגיות הללו מאזרחים שלא השתתפו בדיונים. אחד הממצאים המעניינים היה שרמת חוסר האמון בצד השני פחתה במידה ניכרת אצל המשתתפים בדיונים.
אמנם קשה להאמין שניתן לקיים דיונים מרובים כאלו בקרב מרבית האוכלוסיה, ומרבית המחקרים מראים שעובדות לא משנות את דעתנו, אבל בכל זאת אסור לאבד תקווה.
Geil, D.M.M., 1998. Collaborative reasoning: Evidence for collective rationality. Thinking & Reasoning, 4(3), pp.231-248.
Haidt, J., 2001. The emotional dog and its rational tail: a social intuitionist approach to moral judgment. Psychological review, 108(4), p.814.
Leman, P.J. and Duveen, G., 1999. Representations of authority and children's moral reasoning. European Journal of Social Psychology, 29(5‐6), pp.557-575.
Luskin, R.C., O'Flynn, I., Fishkin, J.S. and Russell, D., 2014. Deliberating across deep divides. Political Studies, 62(1), pp.116-135.Vancouver
