האסטרטגיה הישראלית לגבי סוריה הסתיימה בכשלון, שכן המציאות המתהווה בזירה הצפונית רעה לישראל: התבססות מחודשת של משטר אסאד; התחזקות תפקידה וחופש הפעולה של איראן בסוריה וממנה ללבנון; נוכחות רוסית משמעותית ומחויבות של מוסקבה לשלטון אסאד; הגברת האחיזה האיראנית בחלק הצפוני של עיראק כגשר לעבר סוריה ולבנון.
הנחות היסוד שעמדו מאחורי האסטרטגיה הישראלית הן: ישראל יכולה למנוע התעצמות בחימוש איכותי של חזבאללה מסוריה, כיוון שאסאד נלחם על חייו, והוא אינו יכול להרתיע מפני תקיפות; הערכה שאסאד ילחם על שלטונו עוד שנים רבות ולכן ניתן שלא לשלם מחיר וסיכונים ולהתערב במלחמת האזרחים; חוסר אמונה באשר ליכולתנו להשפיע על המציאות שמתהווה בסוריה (יכולים לקלקל במידה, אבל לא להשפיע על עיצוב).
חוסר נכונות לתאם מהלכים מול ממשל אובמה, כתוצאה מהמחלוקות בסוגית איראן והפלשתינים, וחשש שתאום כזה יהווה פוטנציאל ללחץ נוסף על ישראל, הוביל לדיאלוג הישיר מול הרוסים, שאולי מאפשר לישראל חופש פעולה טקטי, אך אינו בעל השפעה ברמה האסטרטגית.
קשה לראות משהו שימנע מהמשטר הסורי להשתלט מחדש על רמת הגולן, וגם נוכחות איראנית בסוריה היא עובדה מוגמרת. לכן ישראל חייבת לגבש אסטרטגיה חדשה, ריאלית ליעדיה בזירה הצפונית, כולל למלחמה אם תפרוץ. ההנחות שצריכות לעמוד מאחורי האסטרטגיה הזאת הן: לארה"ב אין כוונה להשקיע משאבים כדי להשפיע במידה ניכרת על עיצוב המציאות בסוריה ועיראק (ניתן לראות זאת בעמדתה לסוגיה הכורדית); הברית בין רוסיה לאיראן מתהדקת;
אחד הקשיים של ממשלת ישראל הוא שהתהוות המציאות הנוכחית ארע במשמרת שלה, והאסטרטגיה שלה הסתיימה כך. במציאות בה רטוריקה חשובה יותר ממעשים יש לזה השלכות, כפי שמתבטא בהצהרות חסרות השחר על כך שנמנע נוכחות איראנית סמוך לגבולנו (האיראנים שם כבר שנים). בפעם הקודמת שהאסטרטגיה הישראלית הסתיימה בכשלון, בנוגע להסכם הגרעין עם איראן, הפוליטיקה הפנימית עיצבה את התנהלות ישראל, לפני ההכרה במציאות.
