לפני יותר מ-20 פרסם סמואל הנטינגטון (התנגשות הציוויזילציות) מאמר ב-FOREIGN AFFAIRS על האתגרים שעומדים בפני ארה"ב בהיותה מעצמת העל היחידה בעולם – "The Lonely Superpower". במאמר הוא עומד על האבחנה בין הגמון עולמי למעצמת על יחידה.
הגמון הוא שליט עליון שמכתיב לכל השחקנים כיצד לנהוג, ולמעשה מבטל את "עצמאותם" במערכת. כמו האימפריה הרומית במשך כ-500 שנה, או סין במזרח אסיה במאה ה-19. אחרי נפילתה של ברה"מ המעצמה היריבה בעידן של עולם דו-קוטבי ארה"ב היתה לרגע קטן הגמון, אבל אפילו כדי להוביל את הקואליציה העולמית הגדולה בהיסטוריה נגד סדאם חוסיין היא היתה זקוקה לפשרות כדי לקבל את הסכמת העולם כולו. הרגע הזה חלף מיד אחרי, כאשר הסדר העולמי הסתדר מחדש במהלך שנות ה-90 ארה"ב כבר לא היתה הגמון ולא הכתיבה לבדה את הנעשה בעולם, והיא לא הפכה לשוטר עולמי.
העולם מאז אמצע שנות ה-90 העולם הוא רב קוטבי, שיש בו מעצמת על אחת, ומעצמות בינוניות. המשמעות שאין בכוחה של ארה"ב להכתיב את רצונה מבלי להשיג שיתוף פעולה ובריתות. באופן אירוני, דווקא בזמן המלחמה הקרה, לאור החשש מהברית הנגדית, היכולת להכתיב את סדר הדברים בתוך המחנה, של שתי מעצמות העל היתה רבה יותר.
בעולם הרב קוטבי, למעצמות הבינוניות יש אינטרס שלא לסייע לארה"ב להפוך להגמון, גם לבעלות ברית כמו גרמניה ובריטניה, שכן הדבר יביא לירידה בכוחן, בשונה מעקרון היסוד של הסדר העולמי שמבוסס על הסכם וסטפלייה מ-1648, ההכרה שכל המדינות הן שחקן "שווה" במשחק העולמי בלי קשר לגודלן. המחשה לזה ניתן לקבל בדבריו של נלסון מנדלה על ארה"ב:
"The arrogance to tell us where we should go or which countries should be our friends. . . . We cannot accept that a state assumes the role of the world's policeman."
הפרדוקס הזה עליו הנטינגטון הצביע ליווה את מדיניות החוץ של ארה"ב במשך שני עשורים, גם ממשל קלינטון וגם ממשל בוש, התקשו לקבל את העובדה שהרגע הקצר בו ארה"ב היתה הגמון חלף, וכוחה היחסי של ארה"ב "ירד". מלחמת עיראק היתה שיאו של הדיסוננס, ארה"ב יצאה למלחמה ללא תמיכה עולמית וללא מרבית בעלות הברית שלה. זה היה רגע שבו ארה"ב מימשה במלוא הכוח את רצונה להיות השוטר העולמי, ולהכתיב מי יעמוד בראש מדינה אחרת. הניסיון נכשל. ארה"ב יצאה ממנו חלשה יותר ומדינות העולם למדו מכך שעליהן להבטיח את יכולתן לרסן את ארה"ב.
המסקנות של הנטיגנטון מעניינות גם הן:
1. כל מהלך חד צדדי של סנקציות או הפעלת כוח צבאי צפוי לכשלון. הניסיון הצבאי בעיראק הראה שצדק. להערכתי, נגלה שרוב הסנקציות החד צדדיות שטראמפ הטיל צפויות לכשלון גם הן בראי ההיסטוריה, הקורונה מגבירה את זה.
2. ארה"ב צריכה להבין שהאינטרסים שלה אינם טהורים או אובייקטיביים בעיני מדינות העולם, גם לא בעלות בריתה. למשל, התפיסה שמדינות אירופה יצטרפו למהלך החד צדדי נגד איראן כי הוא לטובת "עולם בטוח יותר" מופרכת, כפי שנוכחנו לגלות.
3. ארה"ב צריכה לעשות שימוש בכוחה הייחודי על מנת להיות זו שמובילה סוגיות עולמיות באופן שיהלום במידה רבה ככל הניתן את האינטרס שלה, מתוך הבנה שהיא צריכה לעשות פשרות. אם היא לא תוביל מדינות העולם יובילו את הסוגיות באופן שיתאים להן יותר.
4. הברית האמריקאית – אירופית חיונית בגלל שותפות הערכים. בסדר עולמי שבו כל המדינות רוצות למקסם את כוחן צפויות להיווצר יריבויות בין המדינות. לשותפות הערכים יש חשיבות בהקטנת המתחים.
לפני 3 ימים פרסם הנרי קיסינג'ר הגדול מאמר ב-WSJ על משמעויות התפרצות הקורונה. קיסינג'ר מעריך שהסדר העולמי הולך להשתנות כתוצאה מהמשבר, שכן ההשלכות ביום שאחרי הוירוס והנזקים שהוא יחולל יביאו לרצון לבוא חשבון עם מוסדות וגופים שנכשלו להבטיח את שלומו ובטחונו של הציבור, ויהיו כאלה.
קיסינג'ר מצביע על כך שמנהיגים נוקטים פעולות נגד הנגיף על בסיס לאומי פנים מדינתי, כפי שצפוי בסדר העולמי, אבל אין מדינה שיכולה לפעול למיגור הנגיף לבד. הטיפול במיגורו של הנגיף חייב להיות עולמי, שכן התפרצות בנקודה כלשהי בעולם משפיעה על העולם כולו.
אני חלוק על אלו הסבורים שזה מותה של הגלובליזציה, ההתפרצות אמנם הביאה לכך שכל מדינה התכנסה לעצמה, אבל שיתוף פעולה עולמי הכרחי דווקא בשעת המשבר, הן כדי לאפשר חזרה מוקדמת ככל הניתן "לשגרה" חדשה, והן כיוון שצמיחה כלכלית מחודשת יכולה להתבסס רק על בסיס גלובלי, והמשבר הכלכלי כל כך חריף, שהצורך גדל שבעתיים.
בשולי הדברים, כתבתי לפני מספר ימים שטראמפ לא מסוגל להיות המנהיג העולמי שנוטל את ההובלה על בסיס שיתוף פעולה ולא על בסיס תפיסת עולם של "משחק סכום אפס" כפי שבא לידי ביטוי במדיניותו מיום בחירתו בכלל, ומאז פרוץ המשבר בפרט.
קיסינג'ר מסכם:
"We went on from the Battle of the Bulge into a world of growing prosperity and enhanced human dignity. Now, we live an epochal period. The historic challenge for leaders is to manage the crisis while building the future. Failure could set the world on fire."
