מאמר מעניין שהתפרסם ב-FA על השימוש, הגובר והמוצלח, במעקבים דיגיטליים שעושים בדיקטטורות.
מזרח גרמניה היתה המדינה עם המשטרה החשאית המפותחת ביותר. לשטאזי היו 100000 עובדים קבועים ולפי ההערכות בין 1/2-2 מיליון "מקורות" בתוך גרמניה המזרחית, במדינה של 16 מיליון אזרחים. בעולם המודרני דיקטטורים הגבירו את השימוש שהם עושים במעקבים דיגיטליים כדי למנוע מחאות אזרחיות, להגביל התארגנות של אופוזיציה ולהבטיח שרידות ממושכת יותר בשלטון.
בתחילת הדרך היה נראה שהאינטרנט צפוי לסייע בהפצת מידע לעולם, ולאפשר זכות ביטוי והשפעה לאנשים שלא דרך אמצעי התקשורת והמציאות של השנים האחרונות מראה שזה התהפך ובגדול. הרשתות החברתיות מאפשרות הפצת פייק ניוז, ומקטינות את היכולת של הציבור הרחב לחפש את האמת. ידיעות שקריות מופצות הרבה יותר.
גם בנוגע לדיקטטורים המצב דומה. אם היה נראה שהאינטרנט יאפשר עקיפת השליטה במידע ע"י השלטון הסימנים בשנים האחרונות מראים שהמצב התהפך. בתחילת העשור הקודם נפלו 4 דיקטטורות בסיוע התארגנות המונים דרך הרשתות החברתיות, מצרים, לוב, תוניסיה ותימן.
מחאות של המונים הפכו במאה ה-21 בהדרגה לאיום משמעותי יותר לשרידות של משטרים דיקטטורים. בין השנים 2000-2017 "נפלו" 44 משטרים כאלה. 10 מתוכם בעקבות מהומות המונים ועוד 19 בעקבות בחירות שחלק ניכר מהם התרחשו בגלל מחאות כאלה. מצרים ותוניסיה לדוגמא, אבל גם בורקינה-פאסו, גיאורגיה וקירגיזסטאן. בין השנים 1946-2000 הסיכון לדיקטטורים היה הפיכה (לרוב צבאית). 1/3 מתוך 198 נפילות המשטר היו כאלה. מחאות המונים היו הגורם לנפילת השלטון רק בשישית מהמקרים.
כנגד האיום המרכזי במאה הקודמת, הפיכה, הקימו משטרים דיקטטורים משטרה חשאית, שתפקידה היה להבטיח שלא נרקמות מזימות נגד השלטון. מאז תחילת המאה הנוכחית, והשינוי שחל באיום למשטרים, חל שינוי. לפי נתוני Freedom House, מאז שנת 2000 חלה עלייה בהגבלת זכויות אזרח וחופש פוליטי בדיקטטורות. השימוש באמצעים דיגיטליים מאפשר קפיצת מדרגה לשלטונות להקטין את הסיכונים למשטר.
במחקר שעשו הכותבים הם מצאו שבדיקטטורות שמפעילות יותר אמצעי "דיכוי דיגיטליים" יש סיכון קטן יותר למחאות המונים כנגד השלטון לעומת דיקטטורות שלא מפעילות אמצעים כאלה. מעבר למחאות המונים, דיכוי דיגיטלי, מקטין את הסיכוי ליצירת זרמים נגד השלטון.
המקרה של קמבודיה ממחיש את זה: בבחירות שנערכו ביולי 2013 האופוזיציה עשתה שימוש ברשתות חברתיות כדי להביא מצביעים לקלפיות. הבחירות זויפו בהיקף ניכר מה שהביא למחאות המונים רבות. השלטון הגיב באלימות קשה נגד המפגינים, אבל במקביל גם הפעיל דיכוי דיגיטלי. הגישה לפייסבוק נחסמה, באחד המחוזות היותר אופוזיציוניים נסגרו בתי קפה אינטרנטיים. בשנה אחרי הקים המשטר רשות סייבר, שתפקידה לזהות פעילויות נגד המשטר ברשת. בשנה לאחר מכן, הממשלה העבירה חוק שמעניק לה סמכויות על "תעשיית התקשורת" כולל יכולת להשעות שירות של חברות ואפילו לפטר אנשי צוות. ב-2017 היתה מחאת המונים אחת כנגד המשטר, לעומת 36 ב-2014.
הפעלת "דיכוי דיגיטלי" לא מפחיתה את אמצעי הדיכוי הישנים והטובים, שכוללים דפיקה על הדלת באמצע הלילה, הם מאפשרים דיוק רב יותר בדלתות בהן נשמעת נקישה שכזאת.
התפתחות האמצעים הדיגיטליים, יכולות הסייבר, יכולות צילום מתקדמות, שימוש בביג דאטה ועוד מאפשרים לשלטונות שיטות חדשות לשלוט בציבור (אגב, זה נכון גם לדמוקרטיות, ולכן צריך להיזהר ולהגביל את חופש הפעולה של השלטון לעשות זאת בלי פיקוח. המשרד לעניינים אסטרטגיים לדוגמא). סין היא המדינה המתקדמת ביותר בתחום. יש דוגמאות נוספות, באיראן הגבילו השלטונות את הגישה לאינטרנט במהלך המחאות, גם ברוסיה פוטין יזם מספר פעמים מהלכים דומים.
השלטונות בסין עושות שימוש ברשת לא רק ע"י הגבלה ומניעה, אלא כפי שמראה מחקר אוספות מידע על תפקוד פקידי ממשל בדרך זו. הסינים לא מצנזרים ביקורת על פקידים ב- WEIBO (טוויטר סיני) כדי לאסוף מידע כזה. השלטונות גם עושים שימוש ברשת, כדי לתת תחושה של השתתפות של האזרחים כמו בדמוקרטיות ע"י עריכת סקרים וקיום של דפים שמאפשרים להציע "הצעות ייעול". מחקר מ-2014 הראה שזה הגדיל את האמון בקרב ציבור לא משכיל במפלגת השלטון.
בנקודת הזמן הנוכחית נראה שאמצעי "דיכוי דיגיטליים" מביאים לתוצאות. בין השנים 1946-2000 משטר דיקטטורי שרד 10 שנים בממוצע. מאז שנת 2000, הם שורדים 25 שנים בממוצע.
בין השנים 2000-2017 נפלו 37 מתוך 91 משטרים דיקטטוריים. שיעורי הדיכוי הדיגיטלי בהם היה נמוך משמעותית מהדיכוי במשטרים המכהנים.