"ההבדל העיקרי בין מדע לפרסום, הוא שמדען מנסה למצוא תשובה לשאלה לא פתורה ואילו המפרסם יודע את התשובה" (טים נואקס)
יש בדיחה לא מצחיקה על המחקר שמצא קשר בין מידת הנעליים לרמת המתמטיקה של ילדים בבית ספר יסודי. ככל שמידת הנעליים עולה, כך גם רמת המתמטיקה משתפרת. התפרצות מגיפה ויראלית היא אוצר בלום לעשרות אנשים שמנסים למצוא קשר נסיבתי בין נתון אחד לנתון שני, מבלי לשאול עצמם האם יש "גורמים מתערבים שיכולים ללכלך את ההסבר".
כיוון שבאפידימיולוגיה אני לא מבין דבר אביא דוגמא מעולם בו אני מבין דבר מה, ריצה. אולי גם אסייע לשפר את ידיעת ציבור הרצים בנוגע לשתייה המומלצת במהלך אימוני ריצה.
בשנת 1969 התפרסם מאמר ע"י שני חוקרים בדרום אפריקה שעיקר מחקרם היה לגבי עבודה של כורים במכרות פחם, שעובדים בסביבה "לוהטת". עבודתם עסקה בדאגה לבריאותם של כורי הפחם ולמנוע מכות חום בקירבם. את הידע שלהם מעולם המכרות הם ניסו ליישם עבור רצים. במאמר הם ניסו לקדם תיאוריה לפיה רצי מרתון שלא שותים במהלך ריצת מרתון נתונים לסכנות גדולות לבריאותם. בשנות ה-60 היה מקובל להאמין שאסור לשתות בכלל במהלך מרתון תחרותי. המחקר, שבדק רצים שהשלימו ריצת 32 ק"מ תחרותית, מצא קשר בין מידת איבוד הנוזלים של הרצים לבין החום שלהם בסוף המירוץ. רצים שאיבדו אחוז גדול יותר ממשקל גופם, (קרי, אבדם נוזלים בהזעה) סיימו את המרוץ בחום גוף גבוה יותר. מכאן הם הסיקו שיש קשר בין השניים. שאבדן נוזלים במהלך ריצה, מוביל להתייבשות, שאלמלא נבלמת ע"י שתיית נוזלים, גורמת בעלייה בטמפרטורת הגוף עד שעלולה לסכן חיי אדם כתוצאה ממכת חום.
כיוון שהשניים היו מומחים עולמיים לעבודה בחום, המסקנה השגויה שלהם הובילה למרבה הצער, לשנים של המלצות שגויות, בנוגע לשתיית נוזלים במהלך אימון גופני. חלקן נתמך כמובן ע"י גורמים עסקיים שמפיקים מכך ממון רב.
הטעות המרכזית של השניים היתה במתודולוגיית המחקר שלהם, שלא אפשרה להסיק את המסקנה הנ"ל.
אין, ולא היתה מעולם עדות מדעית לכך, שמכת חום נגרמת כתוצאה מהתייבשות, וששתיית נוזלים במהלך אימון יכולה להבטיח שלא תתפתח מכת חום. המחקר מראה שכמעט ולא נגרמות מכות חום במהלך ריצה ממושכת. רוב גורף של מכות חום נגרם במהלך אימון עצים של 30-60 דקות, בתנאי חום ולחות, אצל רצים וחיילים, שהם עיקר המקרים של מוות ממכות חום.
באופן מדהים בני אדם בנויים אוולוציונית הכי טוב מכל החיות לריצה במהירות שיוט, בתנאי חום קיצוניים, במשך שעות. בסרט – The Great Dance – של קרייג ודיימון פוסטר על ציידים לקטים ששרדו במדבר קלאהרי, הם מתעדים ריצה של אחד מהם (יחף) במשך 6 שעות בטמפרטורה של 40-46 מעלות, ללא כיסוי של עננים, אבל בלחות נמוכה. הריצה היתה למרחק של 30 ק"מ מצטבר (כן, זה נשמע לא הרבה, אבל אמרתי מהירות שיוט, לא מהירות תחרותית), במהלכן הוא שתה כליטר בסך הכל. מסתבר שהציידים-לקטים המתינו להתחממות כדי לצאת לצייד, שזה הזמן בו היתרון של בני האדם בא לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר. כאשר החום בחוץ גבוה, החיות הניצודות, סובלות ממכת חום מוקדם יותר, בעוד שבני האדם מצליחים להמשיך לרוץ מבלי לקבל מכת חום.
במחקר שנערך על משתתפי איירונמן בדרום אפריקה הסתבר שאלו שהיו בצמרת המרוץ איבדו 6-12% ממשקל גופם במהלך התחרות, והביצועים שלהם היו טובים יותר מאלו שאיבדו מעט ואפילו העלו משקל (נוזלים במהלך המרוץ). איבוד נוזלים במהלך ריצה ממושכת (מרתון) או תחרות ארוכה (איירונמן) הוא תהליך טיבעי שהגוף מותאם לו. במהלך ההזעה אובדים גם מלחים, כך שרמת הנתרן בדם נותרת יציבה, וכך מתאפשר לגוף להמשיך ברמת ביצועים טובה.
אחרי שחפרתי די, הנה המלצות שלא מגיעות מרופא. במהלך אימון ממושך בעונות החמות צריך לשתות, אבל לא צריך להיות בהיסטריה על שתיה. תחושת השתיה במהלך אימון גופני היא אמינה, בשונה מהאמונה הרווחת. לאלו שמעוניינים במספרים, ההמלצות מדברות על 400-800 מ"ל בשעה (תלוי במשקל הגוף, עומס החום וכו'). רצים במידותי לא זקוקים בדרך כלל ליותר מחצי ליטר בשעה במהלך ריצות ארוכות (3 שעות).
איך כל זה קשור לקורונה? בשבועות האחרונים אני רואה עשרות פוסטים שמנסים למצוא קורלציה בין נתון אחד לנתון שני, בעיקר לגבי השטחת העקומה, ומספר המקרים הקשים. חלק ניכר מהגרפים הנ"ל נכתבים ע"י אנשים שהבנתם ברפואה ואפידימיולוגיה אינה קיימת. כתוצאה מכך, הם לא יכולים לנטרל השפעות של משתנים אחרים על תוצאות ההערכה שלהם. אגב, יכול להיות שמי מהם יצליח באמת למצוא קשר שלימים יתברר כנכון.
בעקבות המחקר של ווינדהאם וסטרידום, המליצו במשך יותר מ-3 עשורים להרבות בשתיה ככל הניתן, ולמנוע ירידה במשקל של יותר מ-2% ממשקל הגוף, ובשאיפה לא לרדת במשקל בכלל. כתוצאה מכך, ולאור הבום של ריצות המרתון ההמוניות שצמחו מאז שנות ה-80 עלה באופן ניכר כמות מקרי המוות שנבעו מהיפונותרמיה (ירידה במלח במחזור הדם, כתוצאה משתיית יתר). זאת כיוון שאת מהנחות העבודה היתה ששתיה לא יכולה להזיק.
"סבלנות, סבלנות, לא קונים בשום חנות". עד שנבין על המחלה את מה שנדרש יעבור זמן. בדרך יומלצו עשרות תרופות פלא, יוצגו אלפי גרפים, יהיו תיאוריות קונספירציה ומה לא.
הפוסט נכתב בהשראתו של טים נואקס (Tim Noakes) שכתב את סדרת הספרים המעמיקה ביותר על פיזיולוגיה של ריצה – Lore of Running. המידע הוא מתוך ספר מאוחר יותר שכתב בשם Challenging Beliefs: Memories of a Career. בספר הוא כותב שבכל פעם במהלך יותר מ-30 שנות קריירה הוא נשאל מה דעתו על מוצר הפלא (החוקי) החדש, שאמור לשפר את יכולת הביצוע האנושית, הוא ענה: "נשאלתי על אלפי מוצרים כאלה במהלך הקריירה, אבל מצאתי שיש רק שניים שבאמת עובדים: אימון ותזונה מאוזנת ומדודה."