למי יהיה כסף למלחמות יקרות

אם מסכימים על כך שמלחמה היא מעשה פוליטי (קיצוני) הן במישור הבינלאומי והן במישור הפנימי, אזי בגישה ריאליסטית מלחמה צריכה להביא תועלת ממשית למדינה שיצאה אליה. אבל למי במדינה מלחמה צריכה להביא תועלת? זאת הנקודה בה דמוקרטיות נבדלות מאחרות. בדמוקרטיה מלחמה אמורה להביא תועלת לציבור שאמור להינות מתוצאותיה. בצפון קוריאה מלחמה צריכה להביא תועלת לקים ג'ון און ולמעגל האנשים שתומכים את שלטונו. אלו מורכבים מבכירים בתפקידי מפתח בצבא, מקורבים נאמנים ובירוקרטים בתפקידים חיוניים. מספרם מוערך בלא יותר מאשר מאות בודדות עד כמה עשרות של מאות. אוכלוסיית צפון קוריאה מונה 25 מיליון, אם נניח שמעגל מקורבי השלטון של קים הוא כ-2500 (זה קרוב סביר לפי הערכות מודיעין), נקבל יחס של 1:10,000. זה היקף האנשים שנדרש להבטיח שיהנו מתועלת המלחמה.
לצורך הדוגמא, איראן אינה אוטוקרטיה כמו צפון קוריאה, היקף האנשים שמבטיחים את השלטון הנוכחי גדול במידה ניכרת. מכאן, שמערכת השיקולים וקבלת ההחלטות של "המדינה" בנוגע לעימותים ומלחמות צריכה לקחת בחשבון יותר אנשים שהמלחמה צריכה להביא להם תועלת. אבל גם באיראן מספרם אינו מגיע לחלק ניכר מהאוכלוסיה.
דמוקרטיות נבדלות בכך, שנדרשת תמיכה של לפחות קרוב ממחצית הציבור על מנת להמשיך להישאר בשלטון. מכאן שתועלת המלחמה או המהלכים הפוליטיים של המדינה צריכה להשיא ערך ממשי לציבור הרחב.

הרעיון התיאורטי הזה עומד במבחנים אמפיריים. לדוגמא, כאשר מדובר בסכסוכים חריפים שלהערכת המדינה הסיכוי "להשגת המטרות" אינו טוב, דמוקרטיות נוטות להימנע יותר מאשר אחרות מפריצת המלחמה. בטבלה המצורפת ניתן לראות שבניתוח המלחמות של המאות ה-19-20, רק ב-15% בהן היתה דמוקרטיה מעורבת בסכסוך קשה עם סיכויי הצלחה נמוכים זה הידרדר למלחמה, לעומת 58% מהסכסוכים בהן "לא דמוקרטיה" היתה מעורבת בסכסוך קשה. עשרת המקרים בהם זה קרה כוללים את ישראל של 1948 (שעוד לא היתה דמוקרטיה אפילו), ובריטניה וצרפת של מלחמת העולם השניה שכזכור ניסו להימנע ממלחמה עם גרמניה הנאצית בשנים שקדמו למלחמה.

אחד ההסברים לכך שדמוקרטיות מעדיפות להימנע ממלחמות בהן סיכויי ההצלחה נמוכים. הוא שאם תוצאות המלחמה יגרמו "להפסד" לציבור, הוא יחליף את השלטון המכהן, שגרם להפסדים הללו. אם תרצו דוגמא, אפשר לקחת את ממשל בוש, שיצא לשתי מלחמות גדולות וההפסדים שאלו גרמו לציבור (שהיתה בהם תרומה למשבר הכלכלי שפרץ) הביאו להחלפתו ע"י אובמה.

בשונה מהדיעה הרווחת, של הששים אלי קרב, לאיפוק הזה יש יתרונות בתוצאה הסופית. דמוקרטיות משיגות את יעדיהן ("מנצחות") יותר מאשר לא דמוקרטיות. יש לזה כמה הסברים, אחד מהם הוא כאמור בזה שהן בוחרות את הקרבות בקפידה. אבל דמוקרטיות מוכנות להשקיע יותר כדי לנצח. בשונה מאחרות, הן מעלות את ההשקעה במלחמה במידה וזו נכנסה לשנה השניה שלה, בעוד שלא דמוקרטיות שומרות על הוצאה קבועה. גם אחרי המלחמה, הן מקטינות את ההוצאה בקצב איטי יותר מאשר לא דמוקרטיות. ההסבר לזה הוא שדמוקרטיות מביאות את הכסף מהציבור כולו, ואילו לא דמוקרטיות מקבוצה קטנה בהרבה של אנשים. אם תירצו דוגמא מקומית, ניתן לקחת את האינתיפאדה השניה. ישראל היא זו שהגדילה את ההשקעה בעימות כדי להשיג את מטרותיה, בעוד שהצד השני שמר על הוצאה קבועה יחסית. (יש מגבלות לדוגמא הזאת, אבל זאת אילוסטרציה).

אם מקבלים את העקרונות שהנחתי, יש לזה משמעות על השפעת המשבר הכלכלי שנגרם כתוצאה מהקורונה. בעוד שבדמוקרטיות הפגיעה היא בציבור כולו, בדיקטטורות זה לא בהכרח אותו המצב. המשבר הכלכלי באיראן לא בהכרח פוגע בצורה קשה במעגל התמיכה של המשטר, וכך גם הסנקציות. לתפיסתי, זה גם הסבר לא רע למה בצוק איתן ישראל לא פגעה כמעט בחמאס (לדעתי חיזקה אותו), על אף ההרס האדיר שחוללה ברצועת עזה.
בחזרה לישראל 4 המלחמות האחרונות אותן יזמנו משקפות שתי בעיות שלא קשורות ישירות למשבר הכלכלי. הראשונה, האופטימיות הרבה שהמלחמה כדאית ותביא ל"נצחון", אבל כיוון שלישראל לא היו באמת יעדים מדיניים, הפעלת הכוח גם לא יכלה להשיג אותם (כתוצאה מכך אנחנו עוברים לדבר על הרתעה). השניה, תפיסת ההפעלה של ישראל היתה להפציץ הרבה ככל האפשר עד שהמלחמה מסתיימת. זאת, מבלי שיש קשר בין ההפצצה לתועלת הצבאית הנובעת ממנה.
בלבנון השניה חיל האוויר ביצע יותר מ-11,000 גיחות (כפול משל"ג ויום כיפורים), ונורו יותר מ-175,000 פגזי ארטילריה. בעופרת יצוקה הוטלו 5,400 פצצות ע"י חיל האוויר (19 יום), בעמוד ענן 1,500 (8 ימים) שהביאו להרג של 155 אנשי חמאס (10 פצצות לחמאסניק). בצוק איתן היה שיפור יותר מ-5,000 פצצות לטובת כ-700 טרוריסטים, אבל בצירוף 43,000 פגזי ארטילריה ו-39,000 פגזי שיריון, כך שלא בטוח שזה שיפור ממשי.

איני יודע כמה קשות יהיו השפעותיו של המשבר הכלכלי. אני מזהה שצה"ל עוד לא התחיל להפנים שתר"ש החלומות של הרמטכ"ל לא יכול לצאת את הפועל, ושהוא צפוי לקיצוץ תקציבי משמעותי. אבל בלי קשר לזה, מדינת ישראל צריכה לשדרג את יכולתה להעריך את סיכויי "הנצחון" במלחמות אותן היא יוזמת, ולראות אותם באור יותר מפוכח ופחות דמגוגי. צה"ל חייב לעבור שדרוג בהבנתו שמלחמות אינן הזדמנות להוציא הכי הרבה כסף שאפשר, בפרק הזמן הכי קצר שאפשר, מבלי שיש תפוקה בקצה. מחיר המלחמה חייב להיות קשור ליעדים שהיא אמורה לשרת, אם אין כאלה, היא צריכה להיות זולה ככל הניתן.

בתמונה – מים בוקעים מ'עין מילים'. ניתן לשלוט בספיקת המים במעין