השבוע החליט קבינט הקורונה פה אחד על תרחיש ייחוס לקראת החורף הקרוב של 2000 מונשמים מקורונה, ועוד 2000 מונשמים ממחלות אחרות. כיוון שלא ניתנו הסברים להחלטה, וכיוון שפרוטוקולים לא מפורסמים איני יודע כיצד התנהל הדיון, אבל זאת הזדמנות לדבר למה ההחלטה שנלקחה אינה תרחיש ייחוס, אלא אמורה להיות תוצאה של עבודת מטה שמבוססת על ניתוח של תרחישי ייחוס.
כדי לנסות ללמוד על המונח תרחיש ייחוס בוא נלך למקום שבו כולם מבינים בו מלחמות. נניח שאתם צריכים לבחון מה גודל הצבא שמדינת ישראל צריכה. אפשרות אחת היא לקבוע תרחיש ייחוס שמדינת ישראל צריכה 500 מטוסי קרב, 2400 טנקים, 11 דיביזיות טנקים ועוד 18 חטיבות חי"ר ורק"ם. אפשרות שניה היא לבחון מול מה ישראל צריכה להתמודד ואז לעשות עבודת מטה של המשמעויות הנובעות מכך. לדוגמא, באמצע שנות ה-80 פרסם מכון יפה למחקרים אסטרטגיים תרחיש ייחוס למלחמה:
"חזית מזרחית ערבית שתכלול את ירדן, סוריה, המליציות בלבנון ושותפות חלקית של כווית, לוב וערב הסעודית, תפעיל 595,000 חיילים, 7 דיביזיות משוריינות (בהרכב סובייטי שהן 17 דיביזיות בהרכב מערבי), 6 דיביזיות ממוכנות, 2 דיביזיות חי"ר, 15 חטיבות צנחנים וקומנדו, כ-1,000 מטוסי קרב, 376 מסוקי קרב ועוד ועוד. החזית הזאת תקבל גיבוי של קואליציה ערבית רחבה יותר שתכלול את מצרים, אלג'יריה ומרוקו".
זה חלק א' של תרחיש הייחוס, קביעת נקודת עבודה שלא תלויה במקבל ההחלטות שהיא בסיס הדיון.
עכשיו מקבלי ההחלטות צריכים להחליט על חלק ב' של תרחיש הייחוס, מה מתאר הלחימה איתו צה"ל צריך להתמודד. למשל, ניתן להחליט שהתרחיש שבו מצרים, אלג'יר ומרוקו יתנו גיבוי לקואליציה כזאת אינו סביר בפרק הזמן של העשור הקרוב ולכן צריך להוציא אותו מהמתאר. אפשרות אחרת יכולה לומר שאחרי מלחמה של שבוע מצרים יכולה להצטרף למלחמה וצה"ל צריך להיערך למלחמה כוללת בשני שלבים. שלב א' מול חזית מזרחית ושלב ב' שכולל גם את מצרים. במקרה שכזה צה"ל צריך להכריע את המלחמה בחזית המזרחית בתוך שבוע כדי להעביר סד"כ למול האויב הגדול והמתקדם ביותר במזרח התיכון. אפשר לקבוע שזה יכול לקרות גם אחרי שבועיים ואז יש לכך משמעויות אחרות על ההישג שצה"ל צריך להשיג בתוך שבועיים ולא בתוך שבוע.
אחרי שקובעים את תרחיש הייחוס, צריך ללכת לתכנן ולהחליט איזה צבא בונים. האם פועלים כמו בקום המדינה עד מלחמת ששת הימים שניסינו לסכום את סך כל כוחות הצבאות הערביים שמסביב ולהשוות את ההיקף שלהם. כפי שניתן לראות בגרף המצורף.
בשנות ה-80 ישראל בחרה להחזיק סדר גודל יחס של 1:3 שלא השתנה גם אחרי מהפכת החימוש המדויק שהקנתה לישראל יכולת להשמיד היקף גדול של מטרות הרבה יותר ממה שהיה קודם לכן. בתפיסה הזאת לא חל שינוי למרות שמחיר הפלטפורמות האמיר בין שנות ה-80 לשנות ה-90. את מטוסי הפנטום והסקייהוק החליפו 15-F ו-16-F. טנקים ישנים הוחלפו במרכבות מתקדמות, וכן הלאה.
בחזרה לקורונה, החלטה להיערך ל-2000 מונשמים מקורונה ו-2000 ממחלות אחרות אינה תרחיש ייחוס אלא אמורה להיות התוצאה של עבודת מטה שנובעת מתרחיש ייחוס. בתרחיש הייחוס של קורונה צריך לקובע בשלב א' – לאיזה שפעת צריך להיערך בחורף (חמורה או קלה), באיזה מהירות ניתן לקבל תשובה לבדיקות, מה מקדם ההדבקה של קורונה, כמה ימים אדם מדבק (למשל, ראו תמונה מהמחקר בקישור, שמשך הזמן החציוני שאדם מדבק הוא 4 ימים, מה יחס המונשמים לנדבקים וכו'.
בשלב ב' של התרחיש צריך לקבוע איזה חלופות מדיניות עומדות בפני מקבל ההחלטות. האם סגר ועוצר הם חלופה? איך מנהלים את בתי הספר החל מ-1 בספטמבר (ולא מתעסקים עם 9 ימים ביוני).
אחרי שכל אלו הוגדרו, אין סיבה שלא לפרסם אותם לציבור, כי כך נוכל להתייחס ברצינות לקבלת ההחלטות של הממשלה. כיוון שאני משוכנע שכל נעשה, אני בסך הכל קורא לממשלה לפרסם את זה, למען נשכיל ונלמד מה עומד מאחורי קבלת ההחלטות שלה. בכל מקרה החלטה שצריך לבנות את "הצבא" (סליחה, מערך הרפואה) ל-4000 מונשמים, יכולה להיות רק חלק מתהליך קבלת ההחלטות. אני משוכנע שהוחלט גם לבנות מערך בדיקות מתאים בגודלו לכך שכל אדם מצונן צריך בדיקה מהירה של קורונה, כי הוא לא יכול להכניס את עצמו לבידוד של 14 יום ולהמשיך להתקיים. אני בטוח שהוקם מערך טלפונים ומחקר אפידימיולוגי כדי שאפשר יהיה להתקשר לאנשים ולהודיע להם להיכנס לבידוד כמו שהוקם בגרמניה. מרקל הכריזה שהיעד הוא 1:4,000 בכמות הטלפנים שיטפלו במערך האיתור והעקיבה אחרי אנשים שבאו במגע עם חולים.
בסך הכל אני רוצה לדעת שהכל מטופל כמו שצריך, מה שאני בטוח שקורה.
אפילוג –
בימים האחרונים אנחנו רואים שהמגיפה מתפרצת ומאבדת שליטה. חלק מכך, בראייתי נובע מחוסר התפקוד של הממשלה. ניתן לראות שאנחנו מדינה יחידה שהצליחה לבלום את המגיפה בעזרת סגר, אבל בגלל שהיציאה נעשתה בלי תכנון, ניהול ובקרה, שוב איבדנו שליטה.
מאמר שפורסם ב- Foreign Affairs מראה שמדינות שפתחו את הסגר בצורה מתונה ומחושבת ולא בבת אחת, ניצלו את הסגר לבנות מערך בדיקה, איתור ובידוד ("סגירת מעגל התפרצות"), ובמקביל ההנהגה הסבירה לאזרחים בצורה שקופה ופתוחה את ההחלטות והרציונל שעומד מאחוריהן, מצליחות לצאת מהסגר בצורה טובה יותר.
"Part of the reason countries that waited for a lull in new cases to begin reopening are in better shape now is that they had time to shore up their public health systems. Those that bolstered their testing, contact tracing, and isolation capacities during the lockdown period have an insurance policy: the ability to detect the new clusters of cases that will inevitably emerge as they reopen and to prevent these clusters from seeding full-blown resurgences of disease…
Just as important for managing the transition from lockdown to reopening is clear, science-based public messaging. Leaders in Germany, Ireland, New Zealand, and Singapore in particular have done an exemplary job of communicating their countries’ policies and the logic behind them. Unsurprisingly, these countries have enjoyed high rates of compliance with their lockdown and reopening policies, enhancing their effectiveness."
