זה היה המהלך האסטרטגי הראשון של טראמפ מאז בחירתו (בצפון קוריאה עוד לא התבצעה החלטה אסטרטגית, כל האפשרויות נותרו פתוחות), הוא יבחן רק על ציר הזמן. מכאן ואילך המציאות האסטרטגית באיראן היא על כתפיו בלבד, לא ירושה של קודמו, כמו שהמלחמה בעיראק היא של ג'ורג' בוש.
קיסינג'ר אמר שההחלטה הקשה של נשיא ארה"ב היא הפתיחה באש, אח"כ הוא נמדד רק בתוצאה הסופית.
המבחן להחלטתו יהיה בעתיד, לא לפי הצהלות היום. אם האיראנים יערכו ניסוי גרעיני בעוד 3 שנים, זה יתברר כטעות. לעומת זאת, אם יתפתח מו"מ מחודש בו האיראנים יסכימו למגבלות על התכנית הבליסטית ועל הארכת איסור ההעשרה, זאת תהיה הצלחה.
לפחות כרגע, נראה שהאסטרטגיה של טראמפ היא הליכה על הקצה ודרישה לכניעה מוחלטת, או תקווה שהלחץ יביא לקריסת המשטרים. יש מעט דוגמאות היסטוריות שזאת אסטרטגיה שהצליחה, זה עוד לא אומר שטראמפ לא יצליח.
השאלה המעניינת, האם הוא יהיה מוכן להסתפק בהישגים מוגבלים יותר, או שיעלה את ההימור להצלחה מוחלטת (תיאורית הערך מלמדת שאנשים לוקחים סיכונים גבוהים יותר כאשר הם ממסגרים את המציאות כהפסד).
אישית אני מעריך שצפון קוריאה לא תתפרק מגרעין, האיראנים לא מתכוונים להיכנע, המשטר בטהרן לא עומד ליפול ולא ניתן לחזות האם זה יקרה. אסטרטגיה אינה משאלת לב.
המדיניות של טראמפ אינה בדלנות, כי הוא לא מכנס את ארה"ב פנימה ונותן לעולם להתנהל לנפשו. טראמפ הוריד אתמול את הפטיש ואמר אני מתכוון לנהל סוגיות עולמיות בעוצמה מלאה.
הייתי מגדיר את מדיניותו "בודדנות" (מילה זמנית): פעולה עצמאית, בעוצמה מלאה, בלי מחויבות לסדרי עולם ונורמות בינ"ל, ובלי לייחס חשיבות לבריתות ובעלות ברית.
נתניהו הצליח לגייס את נשיא ארה"ב לעמוד בחזית העימות מול איראן. זה בפני עצמו מבורך, כי לישראל אין אפשרות למנוע מאיראן גרעין לבד.
הוא הצליח לעשות זאת תוך בידול מוחלט של הסוגיה הפלשתינית מהסוגיה האיראנית.
גם כאן, במקום לעסוק בכמה הוא צודק / טועה / גאון / אסון, כדאי לחכות לראות את התפתחות הארועים.
זה גם לא מוכיח שהמדיניות שלו בין 2012-2015 היתה נכונה או צודקת. במקום לעסוק בכל אלו, כדאי לנתח משמעויות ולהעריך התפתחויות אפשריות, אם כי זה פחות מעניין או מרגש.
