בבדיחות הדעת אפשר לסכם את השבוע החולף בכך שאנחנו מעוניינים שיהיה מי שיפקח על ראש מכינה האם לצאת לטיול, אבל מוכנים שראש הממשלה יחליט על מלחמה.
וברצינות, הכנסת העבירה אתמול תיקון חוק שמסמיך את ראש הממשלה ושר הבטחון (לפעמים זה אדם אחד) להורות על מלחמה או פעולת צבאית משמעותית. התיקון הזה עבר בחתף ברגע האחרון, בשונה מההצעה המקורית להסמכת הקבינט כולו במקום הממשלה (הצעה טובה, כיוון שהקבינט מכיל את כל המפלגות החברות בממשלה).
יש לזה שני היבטים – המשמעות הישירה; הכנסת בג"ץ לקבלת ההחלטות על מלחמה;
לגבי המשמעות הישירה – הנה דוגמאות של מקרים בהם ראשי הממשלה ממש העדיפו שלא להביא את ההחלטה לממשלה, ועשו זאת רק מפאת החוק:
בן גוריון היה יכול לצאת למלחמת סיני בלי אישור הממשלה
(מצורף קישור למאמרון של משה כרמל על כך שהוא לא רצה ליידע את הממשלה על ההסכם עם בריטניה וצרפת – http://www.amalnet.k12.il/meida/history2/hisi3022.htm).
בגין יכול היה לתקוף את הכור בעיראק על דעת עצמו (הוא היה גם שר הבטחון).
בגין ושרון יכלו לצאת למלחמת לבנון מבלי להונות את הממשלה על מטרותיה וחצי שנה קודם לכן (כיוון שבגין הביא זאת להחלטת ממשלה לראשונה בינואר 82).
אולמרט היה יכול לתקוף את הכור, פעולה שיכלה להביא למלחמה עם סוריה.
נתניהו לא היה זקוק לאישור הקבינט כדי לתקוף באיראן (החלטה שהוא מעולם לא הביא להצבעה).
וכן הלאה. למעשה כל עקרון האחריות המשותפת של הקבינט והממשלה, נעלם. לא יהיה עוד צורך להביא דיונים מעמיקים בקבינט, כי השרים ממילא לא יהיו צריכים להחליט. פורום השביעיה (שמיניה) לא יצטרך לקיים דיונים על התקיפה באיראן כי לא צריך להשיג הסכמה. כל תהליך קבלת ההחלטות מתייתר, כי זה תהליך ממש מייגע, ואם הוא לא הכרחי, אז מי יקיים אותו.
זה באמת לא קשור לאהבה או שנאה לנתניהו, כי הוא לא יהיה כאן בעתיד, גם בארה"ב הנשיא לא יכול להחליט על מלחמה ללא אישור הקונגרס.
ולמה בג"ץ הוכנס לתהליך – כי נוסח החוק שאושר אתמול אינו ברור (מפאת אילוצים – נתניהו ניסה להעביר פסקה ללא מגבלות כמו נסיבות קיצוניות).
תחשבו על ראש ממשלה שמנחה על תקיפה באיראן ללא החלטת הממשלה ומוגש בג"ץ – מי אמור לפרש האם אלו הן נסיבות קיצוניות שמאפשרות לו לקבל את ההחלטה בלי אישור הקבינט? בג"ץ.
