הקמת רצועת הבטחון ב-1985 - לקחים לימינו -

מסקרן אותי לדעת כמה אנשים יודעים כיצד ולמה נערך צה"ל ברצועת הבטחון. אלו ששאלתי אותם לא ידעו, לכן אני מעריך שמעטים יודעים, אבל אשמח אם תתקנו אותי. מלחמת שלום הגליל היא המלחמה המוכחשת, היא מסמנת את ההכרה שבכוח צבאי לא ניתן לסדר את הבעיות של ישראל, הגישה המקסימליסטית כוחנית של ישראל פגשה את המציאות. הדרג המדיני לא היה צריך לקנות זמן מתוך הנחה שמצבנו הולך להשתפר, השטח שכבשנו הפך לנטל ולא היה נכס, ויותר מכל לראשונה לא היתה לגיטימציה פנימית למלחמה, בגלל שמטרות המלחמה נגעו למחלוקת הפוליטית בישראל בנוגע לסכסוך הישראלי-פלשתיני. למרות הזמן שחלף מעטים הספרים שיצאו על המלחמה, החשוב שבהם הופיע ב-1984 (מלחמת שולל / יערי ושיף), כנראה שאנחנו מעדיפים להדחיק סוגיות רגישות, או לריב עליהן, במקום לדון בהן.

קצת רקע, ב-17 במאי 1983 חתמו ישראל ולבנון על הסכם שלום שהסדיר את הנסיגה הבטחונית של ישראל. ההסכם שהיה חשוב לבגין מאוד אושר בכנסת, אך לא אושרר ע"י לבנון, ובוטל על-ידה ב-5 במרץ 1984, בלחץ סורי. לאור קריסתו ישראל המשיכה את נוכחותה בלבנון עד קו האוואלי (כ-10 ק"מ דרומית לבירות), כדי לנסות להגיע להסדרה בטחונית עם לבנון. עם הקמת ממשלת האחדות (רוטציה) ניהל שר הבטחון רבין שיחות בטחוניות עם לבנון בחסות יוניפי"ל, אבל השיחות נכשלו. ישראל רצתה סידורי בטחון בתוך לבנון שיבטיחו שלא ניתן יהיה לשגר קטיושות על ישובי הצפון, והלבנונים דרשו נסיגה מלאה בהתאם להחלטה 425.

סוגית הנסיגה מלבנון היתה בלב המחלוקת בבחירות (גם בגלל המצב הכלכלי הקשה וגם בגלל המחלוקת על המלחמה עצמה), ואחרי כשלון השיחות עם לבנון הובא הנושא לממשלה. באופן מדהים ב-14 בינואר 1985 הובאו לממשלה חלופות לדיון ולא הצעת החלטה. 4 חלופות הגיעו לדיון:

הישארות צה"ל במצב הנוכחי (קו האוואלי) – חלופה שעלותה הכלכלית גבוהה, היא מחייבת המשך החיכוך עם השיעים (כבר היו פיגועי התאבדות של חזבאללה), אבל מבטיחה את בטחון ישובי הצפון (מניעת יכולת שיגור קטיושות), ומניעת ויתור של ישראל.
הערכות בקו ביניים (קו צידון) – צמצום השטח בשליטת צה"ל, המשך השליטה במרבית האוכלוסיה השיעית, מבטיחה את בטחון ישובי הצפון, אבל מראה חולשה בגלל הנסיגה.
נסיגה מלאה לגבול – שחרור ישראל מהעלות הכלכלית של הישיבה בלבנון, ביטול החיכוך של צה"ל עם האוכלוסיה הלבנונית, אבל מנגד הישג פוליטי לסוריה וחוסר יכולת למנוע ירי על ישובי הצפון (כמו שהיה לפני המלחמה).
הערכות ברצועת בטחון – יציאה ממרבית השטח, והקטנה משמעותית של האוכלוסיה השיעית שישראל שולטת בה. החלופה לא מונעת ירי קטיושות על ישראל, אבל מגבילה אותו, וגם מקשה על יכולת החדירה לישראל לפיגוע, אם כי לא מונעת את האפשרות לחלוטין.

16 מתוך 25 השרים הצביעו בעד החלופה הרביעית. 10 שרי המערך, 2 משרי הליכוד דוד לוי וגדעון פט (למרות שהליכוד התנגד לנסיגה) ו-4 נוספים. אבל איני רוצה לעסוק בדיון מי צודק הימין או השמאל, זה נראה לי חסר חשיבות כלקח.

הלקח המרכזי הוא הקושי לסגת. מי שנכנס, משתלט על שטח, מסיר במחיר גבוה מאוד את האיום הבטחוני, לא יוכל לצאת, אלא אם המחיר יהיה בלתי נסבל. חשוב לזכור את זה כי יש שמבטיחים לנו שבפעם הבאה ניכנס לעזה, ננקה אותה מחמאס ואז נצא, או שבפעם הבאה נחסל את חזבאללה בלבנון, מתעלמים מהלקח הזה, כי הבטחות כאלו נשמעות נהדר (לעומת הפחדנים חסרי האמונה). זה נכון גם לאלו שחושבים שאפשר לתת מהלומה אווירית ואז לעצור, אין ראש ממשלה שיוכל לשווק עצירה חד צדדית (ויתור ישראל) אחרי לחימה של 3-4 ימים בה נופלים על ישראל אלפי טילים.

יש לזה גם הסבר מקצועי – הוא נקרא אפקט הבעלות. משהו שאותו השגנו או רכשנו, נראה בעינינו בעל ערך רב יותר מהמחיר. זאת פיתוח של תיאורית הערך של כהנמן וטברסקי, שמצאה שהכאב הכרוך בהפסד גדול בהרבה מההנאה הכרוכה בהישג. כאשר הנכס הוא בעל ערך כספי היחס הוא 1:3 בערך, קרי, נהיה מוכנים למכור בקבוק יין שרכשנו במחיר גבוה פי 3 מזה שרכשנו את הבקבוק.
כאן, הסוגיה אינה כלכלית, אבל הכאב הכרוך בתחושת ההפסד (נסיגה), שכוללים גם המחיר הכואב ששולם עד כאן, גדול בהרבה מהמחירים הדרושים כדי לשמור על המצב (אלא אם המחיר הופך להיות בלתי נתפס).

הלקח השני, הוא מגבלות הכוח של ישראל. מלחמת לבנון משקפת את ההתפכחות של ישראל ממה היא יכולה להשיג בכוח. ממנה ואילך, חל שינוי במלחמות ישראל, והן הפכו לחילופי מהלומות, ללא תוחלת מדינית משמעותית. אולי בגלל זה יש מעט ספרים על המלחמה הזאת, ואנחנו עדיין עוסקים בששת הימים ויום כיפור. זה לא אומר שלא נדרש להפעיל כוח, וגם לא שלא צריך להגיב, זה רק אומר שהכוח לא פותר את הבעיות, הוא מאפשר לנהל אותן, חלק מהזמן.

הלקח השלישי הוא שאין כזה דבר בטחון מוחלט. ישראל לא יכולה להבטיח לחלוטין את בטחון תושביה, היא יכולה לעשות מאמץ. הקמת רצועת הבטחון היתה פתרון מוגבל, את ירי הקטיושות היא לא מנעה, אבל ברגע ההחלטה היא נתנה תחושה של "אנחנו מתאמצים". האנלוגיה בדרום היתה מבצע "עופרת יצוקה", שהיווה תפנית לחיוב בתחושת תושבי עוטף עזה, כמו פיתוח "כיפת ברזל".