לבעיות מסובכות יש פתרון אחד פשוט וברור, שהוא שגוי. מצהיר מראש זה פוסט קצת אירוני, אין בכוונתי לזלזל באף אחד מהאנשים, אלא קצת להעלות בצורה אירונית בעיות מבניות שיש. בואו נתחיל.
החלטה פיקודית: החלטה שאין צורך להסביר אותה, ולרוב גם לא ניתן. מתוך מילון סמ"טי א' (שנכתב ע"י רונן שור).
כאשר הייתי ממש צעיר שירתתי אי שם בשפלה. זאת היתה תקופה אחרת שבה לא היה רכבים לכל קצין. מפקד הבסיס שבו שירתתי החליט להילחם בתאונות דרכים בדרך יצירתית. הוא קבע שיהיה דירוג בטיחות בדרכים כל חצי שנה בין יחידות הבסיס והיחידה שתימצא במקום האחרון תעביר רכב יחידתי ליחידה במקום הראשון. תאונת דרכים בצבא היא כמובן כל שפשוף קטן של הרכב. כמובן שבהיותי צעיר אפילו לא הבנתי כמה הזויה תחרות שכזאת, שפוגעת בתנאי השירות האישיים של משרתי קבע, על בסיס שרירותי וללא קשר למעשה אישי שלהם. אבל הסקרנות שלי היתה בריאה מספיק, כדי שאנסה לבחון האם לתחרות יש השפעה כלשהי על מניעת תאונות דרכים, התוצאה כמובן שלילית. אם מנסים לבחון זאת במשקפיים של קבלת החלטות, נסיעה היא פעילות שגרתית, לכן שפשוף מכונית בחניה ותאונות קלות אינן קשורות לבעית משמעת. תיכף אחזור לזה,
השמועות מספרות שבשבוע הבא מתקיים תרגיל מטכ"לי. הרמטכ"ל קבע שהתרגיל חשוב מאוד, כיוון שמאז מגיפת הקורונה צה"ל לא תרגל, ונוצרה פגיעה משמעותית בכשירות צה"ל. התרגיל חשוב עד כדי כך שהוא מוכן שיחלו 1000 חולים בקורונה. כוחן של פקודות בצה"ל מתעצם כאשר הן לא צריכות להיתקל במציאות. השבוע פרסם אמיר בוחבוט בוואלה שפקודתו של הרמטכ"ל נתקלה בכך שאנשי מילואים לא מוכנים לקפוץ עבור צה"ל מהגג. לשמחתי, איני בקיא בפרטים, ולכן אני לוקח את הפרסום כנכון. מסתבר שהעולם לא מתיישר לפקודתו של הרמטכ"ל, כפי ששפשוף מכוניות לא מסתדר לפקודתו של מפקד הבסיס. שלא יובן, התרגיל חשוב, אבל אי אפשר לפטור בעיות בפקודה. לא ניתן להתעלם מבעיות של אנשי מילואים, כאילו הם חיילי סדיר.
ממש השבוע החליט הרמטכ"ל על ביטול עוצר היציאות ללוחמים. גם כאן איני רוצה לדון בטיבה של ההחלטה, כיוון שאין ביכולתי לחוות על כך דיעה. אבל ביחד עם ההחלטה הרמטכ"ל הנחה גם על כך שייערך תשאול קפדני ע"י מפקדים (פרסום של כרמלה מנשה). ואני אומר, פחחחחחחח. האם מישהו חושב שזה באמת יקרה?
גם כאן אין בכוונתי לזלזל ברב אלוף כוכבי, נהפוך הוא. אני רוצה להצביע על תופעה צבאית רווחת, שבה מפקדים מתמודדים עם בעיות בפקודה, ולא ע"י התמודדות עם הבעיה. כדאי לזכור, כולנו עושים זאת, פשוט כי לא ניתן להעמיס על המוח לעבוד קשה כל הזמן. אבל הפיקוד הצבאי סובל מבעיה שונה מאזרחים במדינה דמוקרטית. כאן זה הזמן לעבור לחלק האקדמי של הסיפור. אחד מספרי החובה, למי שרוצה להבין פתולוגיות צבאיות הוא "הפסיכולוגיה של השלומיאליות הצבאית" שנכתב ע"י הפסיכולוג הקליני נורמן דיקסון. לאנשי צבא נטולי ביקורת עצמית, מומלץ לעשות הכל ולהימנע מהתועבה. נחשפתי לספר בזכות אדם אותו אני מוקיר, ששמו אילן ב., אחרי שקראתי הערכתי אותו אף יותר.
בנוגע לסוגיות אותן ציינתי, מנתח דיקסון את פולחן האנטי-אינטלקטואליות של הצבא שנובעת לא מתוך בורות או עצלות אלא מיסודות עמוקים יותר כפי שאמר פעם רוברט מקנמארה "מוחות דומים ללבבות, הם נוהים למקום שבו מוקירים אותם". דיקסון מציין שחוסר המחשבה בצבא משקף לא את היעדרה של יכולת שכלית, אלא את ההדחקה של הצורך להפעיל את השכל. מחקרים רבים תומכים בכך שאם נמנעים מהפעלת המוח בחשיבה מורכבת הוא מתנוון (היום כבר מראים שזה יכול להקטין את הסיכון לאלצהיימר למשל).
הגורם השני אותו מציין דיקסון בהקשר הוא הדחף האובססיסי של קצינים בכירים להיתפס כמי שאינם יכולים לטעות. כפי שציין סיימון רייבן (סופר בריטי): "לעולם לא אשכח את הצרות שנקלעתי לתוכן, כאשר סתרתי את דבריו של גנרל אשר הכריז, שמעשי סדום הם שהביאו להתפוררות האימפריה הרומית; העובדה שהוא לא ידע חצי מילה בלטינית, והודה בעצמו שמעולם לא קרא אף שורה בסיפרו של גיבון, לא נגעה, לדעתו, כלל לעניין". לשמחתי, פגשתי בצה"ל קצינים רבים שאינם כאלה, אך איני יכול להימנע מהאבחנה, שיש רבים שתכונה זו מאפיינת אותם. מיד ראשונה אעיד על השטיפה שזכיתי לה כאשר שאלתי קצין בכיר בדיון, על בסיס מה הוא מניח דבר מה שאמר, כיוון שזה סותר את ההנחות שהיו עד היום באותה סוגיה. ואילו קצין אחר, בכיר אף הוא, פסל נימוק שהבאתי שמנוגד לדעתו, בטענה שזאת אמירה שיפוטית. מיותר לציין שבשני הדיונים הללו יתר האמירות שנאמרו תאמו את דעתו של העומד בראש השולחן.
הסוגיה השלישית שדיקסון מציין נובעת מדיסוננס קוגניטיבי: "לאחר שנתקבלה החלטה (למשל, על קיום תרגיל), והאיש התחייב לנקוט פעולה מסוימת, חל שינוי מכריע במצב הפסיכולוגי. הדגש על אובייקטיביות פוחת, והאופן שבו רואה האיש את האפשרויות ומעריך אותן נעשה משוחד וחד צדדי יותר". מאז הוצגה לראשונה תיאורית הדיסוננס הקוגניטיבי, נערכו מחקרים רבים בנושא, שמצאו שככל שההחלטה המקורית פחות מוצדקת, כך גדל הדיסוננס הקוגניטיבי, ויתעצמו המאמצים ליישבו. לפיכך, דווקא המפקדים הפחות רציונאליים ואלו שסובלים דווקא מבטחון עצמי נמוך, ייאלצו להגן ביתר שאת על החלטותיהם.
לבסוף, ברצוני להזכיר את הטיית העשיה – הנטיה שלנו לפעול גם כאשר אין עדות לכך שהפעולה אותה אנחנו מתכוונים לעשות, יכולה להועיל במשהו על פני היעדר עשייה. מחקר חביב שהתפרסם לפני כעשור הצביע על כך שאם שוערים יישארו במקום בזמן בעיטת עונשין מ-11 מטר, ולא ינסו לנחש את כיוון הבעיטה, סיכוייהם לעצור את הבעיטה יהיו גבוהים יותר. המחקר מהווה דוגמה למה שמכונה הטיית העשיה, שמסבירה שבמצבים בהן אנחנו חשופים לנראות ע"י אחרים, אנחנו מעדיפים לעשות משהו על הימנעות מעשייה גם אם התוצאות הנובעות מכך פחות טובות. לכן, תחרות בטיחות בדרכים מאפשרת למפקד להראות עשייה, גם אם אין לזה השפעה על בטיחות בדרכים. במקרה של שוערי כדורגל, כיוון שספיגת שער מפנדל אינה נחשבת לאשמת השוער, קפיצה לאחד הצדדים מפגינה ניסיון לעצור את הבעיטה ואילו הישארות במקום זלזול. לכן, "עדיף" להם להיראות כמי שמתאמצים על-פני ביקורת של הקהל שהם לא עשו.
למפקדים בצבא יש נטיה לחשוב שאם יתנו פקודה מבלי להבין מה הבעיה, היא תיפתר. שאם הם ינזפו באחד מפקודיהם שהוא פשוט צריך לעבוד קשה יותר, הוא יטפל טוב יותר בבעיה, גם אם לא יקרה מזה דבר. הם מעדיפים לתת את הפקודה כדי להראות שהם עשו משהו בכל זאת וברוב המקרים לא יימצא בחדר מי שיהיה מוכן לומר להם, שהפקודה לא פותרת את הבעיה. הפסיכולוגיה של השלומיאליות הצבאית הוא ספר חובה לחובבי אירוניה.
