אתמול כתבתי פוסט קצר בפייסבוק בנוגע להסכם הגרעין, והתגובות שקיבלתי גרמו לי תשוקה בלתי נשלטת למילקי. כיוון שאני אנורקס, ובדיאטה תמידית הלכתי לכתוב פוסט יותר מורכב על מדיניות "לחץ מקסימלי". אתחיל במקור השם ולמה נעשה בו שימוש נגד איראן, אנסה להראות את לקחי העבר, ובחלק השני אנסה לכתוב קצת יותר באריכות על מדיניות מול איראן.
הכינוי "מדיניות הלחץ המקסימלי" הוא תולדה של נרטיב שגוי לגבי האופן שבו הוכרעה המלחמה הקרה. אחד ממקורותיה הבולטים הוא ספר בשם Victory: The Reagan Administration's Secret Strategy that Hastened the Collapse of the Soviet Union שנכתב ע"י Peter Schweizer (עמית מחקר במכון הובר של סטנפורד ועורך משנה באתר התקשורת הימני ברייבארט) ויצא בשנת 1994. בספר מתאר שווייצר כיצד רייגן עבר באופן מודע מאסטרטגיית "בלימה – Containment" לאסטרטגיית "לחץ מקסימלי" שנועדה להכריע את הסובייטים, למוטט את המשטר ולנצח במלחמה הקרה. הבעיה הקטנה היא שההיסטוריונים לא ממש העריכו את הספר, שווייצר ערך את מחשבותיהם של האנשים בדיעבד, והמציא ציטוטים ללא סימוכין. הנה הביקורת שכתב על הספר סטפן אמברוס (הביוגרף של אייזנהאוור וניקסון) מיד עם צאתו של הספר.
אבל מותג טוב לא מאבד מיוקרתו רק בגלל שהוא אינו נכון, והמשגה היא עניין חשוב, כיוון שהיא מייצרת שפה משותפת גם אם לא ברור מה היא אומרת. לפני שאגיע לרייגן אני רוצה לציין שארה"ב שקלה לנסות להחליף את המשטר הסובייטי או לצאת למלחמת מנע. אבל מדיניות שכזאת נדחתה אפילו ע"י הניצים הגדולים של המלחמה הקרה כמו ג'ון פוסטר דאלס (מזכיר המדינה של אייזנהאוור). ארה"ב החליטה שהיא תתחרה בברה"מ על השפעה, ותבלום את התפשטותה, אבל להחליף את המשטר הסובייטי זה יעד לא ריאלי, מעל לכוחה של ארה"ב.
בחזרה לרייגן, אמנם הוא אכן התבטא שהוא מקווה "להרוס את הקומוניזם" ושברה"מ היא "אימפריית רשע", אבל זאת לא היתה תכנית פעולה. אפילו הוא הודה שכאשר קרא לגורבצ'וב להפיל את החומה ב-1987, הוא לא חלם שזה יקרה תוך 3 שנים. לממשל רייגן לא היתה אסטרטגיה של מירוץ חימוש שיוביל להכרעת ברה"מ, הנה סיכום של אחת מפגישות הקבינט של רייגן ב-1983 מתוך הספר , Reagan and Gorbachev: How the Cold War Ended: של ג'ק מטלוק, שגריר ארה"ב במוסקבה, שאמר בעצמו שלארה"ב לא היתה אסטרטגייה להפיל את המשטר הסובייטי.
but nobody [at the breakfast] argued that the United States should try to bring the Soviet Union down. All recognized that the Soviet leaders faced mounting problems, but understood that U.S. attempts to exploit them would strengthen Soviet resistance to change rather than diminish it. President Reagan was in favor of bringing pressure to bear on the Soviet Union, but his objective was to induce the Soviet leaders to negotiate reasonable agreements, not to break up the country.
למעשה, רייגן ניסה לשפר את היחסים עם ברה"מ מיום כניסתו לבית הלבן ולנהל שיחות עם ברז'נייב, אנדרופוב וצ'רננקו עוד לפני שגורבאצ'וב הפך למזכיר המפלגה. לברז'נייב הוא כתב בימים הראשונים של כהונתו ש"ארה"ב מתכוונת להגן על האינטרסים שלה ושל בעלות בריתה, אבל אין בכוונתה לאתגר את בטחונה של ברה"מ ואזרחיה. רייגן לא שינה את יחסו גם כאשר הופל מטוס נוסעים דרום קוריאני וכל נוסעיו נהרגו ב-1983. לגרומיקו (שר החוץ) הוא אמר ש"ארה"ב רוצה מערכת יחסים ריאליסטית, מבוססת על אמון ולטווח ארוך, ושלברה"מ אין מה לחשוש מארה"ב".
נקפוץ קדימה בזמן, לא במקרה ממשל טראמפ החליט לכנות את המדיניות נגד איראן "מדיניות הלחץ המקסימלי". ב-2017 פורסם מאמר ב-WSJ של מארק דודוויץ' שארה"ב צריכה לאמץ את המדיניות של רייגן כנגד איראן. פומפיאו, אחרי נאום 12 הנקודות שלו, שפירושן החלפת המשטר האיראני, דיבר באירוע לאיראנים בארה"ב ב…. ספריה של רונלד רייגן בקליפורניה. כך שבחינת הרטוריקה והכותרות ממשל טראמפ אימץ מדיניות שמטרתה החלפת המשטר באיראן. האם זה רק שיווק והמטרה האמיתית היתה שיפור בהסכם (אם זה אפשרי בכלל), זה יתברר כשההיסטוריה תיכתב.
זה זמן טוב לעבור ללקחים ההיסטוריים. לפני חודש התפרסם מאמר מצויין The False Promise of Regime Change ב-FA. מאז מלחמת העולם ארה"ב ניסתה להביא לשינוי משטרים באיראן (בהצלחה ואז מהפכה), פעמיים באפגניסטן, במצרים, בלוב, בסוריה וכמובן בעיראק. לשם כך, היא עשתה שימוש בכלים שונים: תמיכה בהפיכה מבפנים, כיבוש ובניית מדינה, והתבססות על דיפלומטיה, סנקציות ורטוריקה, לכל הניסיונות האלה יש מכנה משותף: בכולם למעט בסוריה, שבה המשטר החזיק מעמד, ארה"ב הכריזה נצחון, לא נערכה לכאוס שיתחולל אחרי נפילת המשטר ומצאה את עצמה מוציאה משאבים אדירים על מנת לסדר את ההרס. ארה"ב נוטה להאמין פעם בכמה שנים, שהתערבות שלה במדינות אחרות נובעת מכוונות טובות למען אזרחי המדינה בה היא מתערבת. אבל אז מסתבר שהיא לא ממש מתקבלת באהבה, למרבה ההפתעה.
אפילו בחצר האחורית הסתבר שהמלאכה מסובכת. לא מזמן כתבתי מאמר על כך שהסנקציות שהטילה ארה"ב על ונצואלה סייעו למשטר מאדורו לשרוד, כיוון שזה החליש את התמיכה של האזרחים באופוזיציה למשטר. מה שניתן ללמוד, שהתערבות אמריקאית חיצונית לא מצליחה להביא לשינוי חיובי במשטרים או מדינות שלכאורה אינם רצויים בעיני ארה"ב.
החלק השני של הפוסט – החלופות האסטרטגיות היום:
