"לחץ מקסימלי" – החלופות (פרק ב')

אזהרה – זה פוסט ארוך ומורכב.

לאור הסבירות הגבוהה שביידן עומד להיות נשיא ארה"ב אנחנו צפויים למטח של תעמולה זועקת בנוגע להסכם הגרעין, למעשה המטח הזה כבר התחיל. פרשן בכיר לענייני ערבים התראיין ואמר "שלטון האייתולות לא יחזיק בתנאים הנוכחיים, אם טראמפ היה ממשיך זה היה עניין של זמן עד שהשלטון הזה היה נופל. שלטון האייתולות ימשיך בעזרתו של ביידן. זכייתו של ביידן – המשך שלטון האייתולות. תסלחו שאני חורג מפוליטקלי קורקט, אבל פרשן כזה ראוי להישלח לפח האשפה של הפרשנים. אנשים שמבטיחים לכם מה היה קורה אילו, ומה בטוח יקרה הם בושה לדיון הציבורי הראוי. למה זה חשוב לדיון, כי אלו אותם אנשים שטוענים שעסקת הגרעין היתה גרועה כיוון שאיראן היתה על הקרשים והמשטר עמד להתמוטט. העובדה שלא היה שום סימן לכך שזה צפוי לקרות לא תבלבל אותם. להבטיח הרי לא עולה כלום. הנה דוגמא איך אפשר להבטיח הבטחות שווא חסרות ערך, ולקרוא להן חשיבה אסטרטגית: ב-2002 נאם נתניהו בקונגרס כדי לעודד את ארה"ב לצאת למלחמת מנע מנוגדת לחוק הבינ"ל נגד סדאם חוסיין. בראייתי המלחמה הזאת מסמלת את ראשית הקץ של הסדר העולמי הליברלי. בנאום נתניהו מבטיח הרבה הבטחות אבל שתיים מהן מעניינות:

"If you take out Saddam, Saddam's regime, I guarantee you that it will have enormous positive reverberations on the region, And I think that people sitting right next door in Iran, young people, and many others, will say the time of such regimes, of such despots is gone."
"There is no question whatsoever that Saddam is seeking, is working, is advancing towards to the development of nuclear weapons, Once Saddam has nuclear weapons, the terror network will have nuclear weapons,"

לאלו שכועסים עלי ששוב אני מביא את ביבי, המטרה שלי היא אחת ויחידה להוציא מהדיון את השיח האוטופי על כך שיש חלופה מושלמת שעומדת להתממש או שיכלה להתממש. אני מנסה להוכיח שמי שאומר לכם את זה הוא שרלטן. כדי להכין דיון רציני. אני מנסה להראות שאין חלופה אחת טובה וחלופות רעות אלא שכל החלופות רעות ולכן נדרש לנתח אותן עם הרבה צביטה בלב. לפני שנתחיל עוד תזכורת אחרונה, ממשל טראמפ הטיל סנקציות על שלטון מאדורו במטרה מוצהרת להביא להחלפתו ע"י מנהיג האופוזיציה. זה היה בחצר האחורית של ארה"ב. המהלך אמנם פגע כלכלית בצורה אנושה בונצואלה, אבל את שלטון מאדורו זה דווקא חיזק. זה הקטין את התמיכה באופוזיציה (כי היא הפכה משתפת פעולה עם האויב, בדיוק כמו הספין שנתניהו מנסה לעשות עכשיו ביחס להפגנות, למעט העובדה שאין שיתוף פעולה בין האופוזיציה לאויב).

כדי לערוך ניתוח הכרחי להעמיד בפני הקהל מהן הנחות העבודה שעומדות מאחוריו, כדי שניתן יהיה להתווכח. להלן הנחות העבודה שלי:
1. אין אפשרות לחזות או להביא לנפילת משטר האייתולות. לכן גם אם שואפים לכך, לא ניתן לבסס אסטרטגיה שמניחה שזה ניתן להשגה. זאת תהיה תפנית (רצויה) אבל אי אפשר להתבסס על תפילות בבואך לקבוע מדיניות.
2. לאיראן יש תכנית גרעין מאז 1983-4, אם איראן היתה רוצה פצצה היתה לה כבר אחת כזאת. זאת הנחה חשובה לצורך הדיון, כי אחת המשמעויות שלה היא שההחלטה לבנות פצצה תלויה באיראן, למעט ע"י אכיפה צבאית ותקיפה של כל יכולות הגרעין שלה.
3. רק לארה"ב יש יכולת צבאית למנוע מאיראן פצצה, וגם זה מוטל בספק. הכוונה היא ליכולת צבאית לתקוף באיראן באופן מחזורי על פני טווח ארוך. המשמעות של אופציה צבאית היא מלחמה כוללת אמריקאית שלישית במזרח התיכון. זאת לא תקיפה אווירית פשוטה וגמרנו, בשונה מטענות שאני שומע, כי מלחמה מרגע שאתה מתחיל, אינך יודע איך היא תתפתח. עוד בטרם דיברנו על כך שלא ברור שניתן לתקוף מהאוויר את המתקן בקום.
4. לישראל אין ולא תהיה יכולת צבאית למנוע מאיראן פצצה. תקיפה ישראלית תביא הישגים מוגבלים, שצריכים להיות מלווים במהלכים מדיניים, בעיקר ע"י ארה"ב. במצבים מסויימים זה כל מה שניתן להשיג, אבל חשוב לזכור שזה מה שניתן להשיג.

איראן – שאלות היסוד

5. לארה"ב אין כוונה לצאת למלחמת מנע נגד איראן. זה היה נכון לאובמה, זה היה הרבה יותר נכון לגבי טראמפ, וזאת ההנחה שלי גם לגבי ביידן. האמריקאים לא רוצים את ארה"ב כשוטר העולמי, מאז המלחמה הקרה הפער בין הציבור לממשלים הולך וגדל. זאת מגמה עולמית שתימשך, ארה"ב לא מוכנה לשלם את המחירים של ניהול העולם. יש לה בעיות פנימיות שמחייבות אותה להשקיע מאמצים בבית.
6. איראן היא מעצמה אזורית ויש נתוני יסוד שמביאים להתחזקות היחסית שלה באזור. זה תהליך שהחל במהפכה האיסלאמית והמגמה ארוכת הטווח שלו היא כאן כדי להישאר. אם אתם רוצים אינדיקציה לכך שלמרות הסנקציות של טראמפ כל האזור מבין שזאת המגמה "הסכמי אברהם" ממחישים את זה היטב. האינטרס להיערך לעליית איראן חזק מכל ההתנגדויות והמחירים הפנימיים של נורמליזציה עם ישראל. אם תצאו רגע מהקטע שזה מוכיח שאוהבים אותנו, תבינו שבראי האינטרסים זה מעיד על כך שמדינות ערב מבינות שמגמת התחזקות איראן תימשך.

תמונת ביניים –
נכון שביידן אמר שהוא רוצה לחזור להסכם הגרעין אבל אני לא צופה שזה יהיה פשוט כל כך. האיראנים לא חוזרים להסכם במהירות, והם מגיעים עם "נכסים" שצברו ועם הפרת ההסכם ע"י ארה"ב. גם המציאות שונה, הסכמי אברהם הם פקטור ואני לא מאמין שביידן מתכוון לסגת מהם. לא נראה חיבוקים ואהבה עם איראן, מצד אחד נראה רטוריקה מרוככת יותר, אבל שני הצדדים יקשיחו עמדות. לביידן יש קלפים ביד של סנקציות שטראמפ הטיל והוא יכול לגייס בנות ברית לצעדים שלו ע"י הפסקת הצעדים שטראמפ הטיל עליהן במסגרת הסנקציות, זה יקל מהלחץ על איראן אבל לא יסיר את עיקר הסנקציות. אבל… המדיניות המוצהרת של ביידן היא לחתור להסכם עם איראן. ארה"ב של ביידן לא תמשיך במדיניות של ממשל טראמפ.
בינתיים הנה אתנחתא על הפחדה.

החלופות:
גם ככה זה פוסט ארוך וניתוח כזה יכול לספק עבודה של עשרות עמודים. אני מנסה לתמצת אותו, כמובן שזה מחייב השטחה של הטענות והנימוקים. כמובן שאיני מתיימר שזה ניתוח רציני מספיק, הוא נעשה לבד, ע"י חובבן ביתי.
"תקיפה" – ארה"ב מגייסת קואליציה כלשהי שתהיה נכונה להתעמת עם איראן ולכפות עליה כניעה, והתפרקות מעשית מיכולות הגרעין המוכרות שלה. החלופה הזאת מחייבת בראייתי נכונות אמריקאית לתקוף באיראן שמשמעותה נכונות למלחמה כוללת. היתרון הניכר של החלופה הזאת הוא ודאות (לכאורה) – פירוק פיסי של התשתיות האיראניות. החיסרון הגדול זה המחיר – מלחמה אזורית גדולה שתגלוש לכל האזור כולל לישראל. אני לא מזהה היתכנות לחלופה הזאת, למעט אם איראן תפגע בארה"ב שלא תותיר לה ברירה אלא לפעול. עד היום ניתן לראות שאיראן יודעת לעשות צעדים זהירים.

צפון קוריאה – אסטרטגיה ופוזיציה פוליטית

"אכיפה" – המשך הסנקציות האמריקאיות שהטיל טראמפ עד שאיראן תיכנע ותסכים להתפרק לחלוטין מתשתיות הגרעין. איני יכול לשלול את האפשרות הזאת, למרות שבראייתי היא מתבססת על משאלות לב. אני חושב שהמשמעות של חלופה כזאת בראי המשטר האיראני הוא סיכון רב מדי לשרידותו של המשטר. זאת הסיבה שהערכתי שאין שום סיכוי שקים יסכים לפרק את יכולות הגרעין שלו, גם כאשר בישראל צהלו שטראמפ הוריד אותו על הברכיים.
יתרונות – סיכוי לפירוק תשתית הגרעין של איראן בלי מחיר של מלחמה; המשך לחץ על איראן שמקשה עליה כלכלית. חסרונות – אין לחלופה הזאת מצב סיום. ומה עם איראן לא תיכנע?; יש אפשרות גם שאיראן תברח לפצצה, למרות שהיא לא רוצה בכך כעת, כיוון שאם אין אופציה לקיומו של מו"מ שיוביל להסכם ש"ניתן להכיל" אזי צריך לשבור את המבוי הסתום בדרך כלשהי.
כדאי לזכור את הפריצה של צפון קוריאה לפצצה, היא הגיעה להסכם על סגירת הכור הפלוטוגני שלה בזמן ממשל קלינטון. לאחר מכן היא פנתה בחשאי לערוץ אורניום. הערוץ התגלה בזמן ממשל בוש שהחליט לשבור את ההסכם ולכפות על צפון קוריאה סנקציות. זה הוביל לניסוי גרעיני כעבור כמה שנים, בערוץ הפלוטוגני.

"תקיפה ישראלית" – מטרתה של תקיפה ישראלית היא להזיז בחירה אמריקאית של חלופות הסכם, לאחת משתי החלופות הללו. אין לישראל יכולת להוביל לבד אף אחת מהחלופות האלו, וגם לא ניתן לסמוך על יכולתן הצבאית של מדינות ערב שתצטרפנה לישראל, ובעזרת קואליציה אזורית יכפו על איראן פירוק גרעיני.

"הסכם" – חלופות שאינן כוללות פירוק מוחלט של תשתיות הגרעין (שאגב, תמיד ניתן לחדש אותן בהחבא) צריכות לחתור להסכם עם איראן. המשמעות היא שצריך להתבסס על הרצון האיראני. קרי, כל הסכם כזה חייב לאפשר לאיראן להינות מפירותיו שכן אחרת לא יהיה לה כדי להמשיך בו. תנאי היסוד להסכמים בינ"ל שהם משרתים את הצדדים להסכם. לכן, לא ניתן להגיע להסכם שבו איראן תמשיך לסבול מהסנקציות החמורות והנוקשות ובכל זאת מסכימה להגביל את היכולת הגרעינית שהיא מפתחת. בכל החלופות האלו, איראן תזכה להקלה כלכלית משמעותית.

"הכלה" – חזרה לעקרונות ההסכם הקודם, תוך שינויים מסויימים במרכיבים שלו, כתוצאה מהמצב החדש שבו אנחנו נמצאים. במצב הזה ארה"ב חוזרת לשתף פעולה עם מדינות אירופה וסוחרת במרכיבי הסנקציות. בכל מקרה כצעד ראשון ממשל ביידן יקטין את הסנקציות הצידיות על חברות שסוחרות עם איראן, וכך תהיה הקלה מסויימת על הכלכלה האיראנית.
"בלימה" – הפעלת לחץ על איראן דווקא במעטפת האזורית. ניסיון לפגוע בהתחזקות האזורית שלה, מתוך הנחה שמהלך כזה יקרה. לשם כך צריך את ארה"ב שתוביל את המהלך כמובן, כיוון שישראל לא מסוגלת להוביל מאמץ כזה.
החסרונות של שתי החלופות האלה הן ההתבססות על הבחירה של איראן. קרי, המטרה שלהן היא לגרום לאינטרס האיראני להעדיף שלא לבנות פצצה ולהיערך להשלכות המעטפת של החלופה הזאת. היתרון הוא שזה מקטין את הסיכון למלחמה אזורית גדולה.
הקושי העיקרי שאני מזהה הוא שלארה"ב יש דאגות גדולות בהרבה בזירה הבינ"ל – המאבק מול סין על ההגמוניה העולמית, הסכסוך בין הודו לפקיסטן ובין הודו לסין, חידוש הסכמי הגבלת נשק גרעיני מול ברה"מ, ועוד לא הזכרתי שצפון קוריאה לא הלכה לשום מקום, . לכל המהלכים האלו נדרש קשב ומאמץ אמריקאי גדול, דחיקתה של הבעיה האיראנית למקום נמוך בסדר העדיפויות תקשה על הסיכוי להסכם בכלל, ואפילו לא להסכם עם מרכיבים דומים (בהסכם הגרעין הפיקוח על איראן היה אמין וחסר תקדים).

האתגר הגדול של ישראל הוא להתאים את עצמנו למצב החדש, ולנסות לקדם מדיניות מציאותית, כי ממשל ביידן לא ימשיך במדיניות ה"לחץ המקסימלי". בכי ונהי על כך שאיראן עוד שניה קורסת זאת לא חלופה כזאת. זאת גם הזדמנות לשנות את כיוון ההתנגשות בו בחרנו עם המפלגה הדמוקרטית.

מדיניות "לחץ מקסימלי" – תולדות ולקחי היישום (חלק א')