לפני כמה שבועות כתבתי על התאבדותו של הסדר העולמי הליברלי, בעשור הקרוב להערכתי נצפה בראשית התהוותו של סדר עולמי חדש. נרגיש בשינוי במאזמן הכוחות בגלובוס, גם במזרח התיכון. כמובן שליציאה ממשבר הקורונה, ולמי יהיה חיסון יעיל תהיה השלכה מרחיקת לכת, אבל את זאת לא ניתן לנתח כעת. איני מתכוון לנבא מה תהיה המדיניות של ביידן והאם תהיה לו "אסטרטגיה רבתי". ניסיתי לתאר את השאלות הגדולות שעומדות בפני מקבלי ההחלטות בארה"ב. אני משוכנע שיש עוד רבות.
מה תפקידה העולמי של ארה"ב
מאז סיום המלחמה הקרה, ארה"ב לא "החליטה" אסטרטגית מה תפקידה החדש בעולם, אחרי שהיא גברה על האויב האידיאולוגי הגדול. היעלמותה של ברה"מ סיימה את ההצדקה למערכות האמריקאיות והעמידה סימן שאלה לסוגיות מרכזיות שהיו מובנות מאליהן עד אותו רגע. חלק ניכר מהסוגיות הללו לא "הוכרעו" ע"י ארה"ב והמשיכו באינרציה, כיוון שלא היה הכרחי לקבל החלטות. איני סבור שבתקופת ביידן ארה"ב תכריע על תפקידה העולמי, סביר שלא. הקוטביות שנמצאת בשיאה מונעת מארה"ב לקחת החלטות גדולות לגבי מקומה העולמי. כל החלטה כזאת תותקף בחסרונות שלה (ויש כאלו), במידה שמונעת את הכדאיות להחליט אותה. לכן, סביר להניח שבמרבית הסוגיות, הן מפאת קשב והן מבחינת המחיר הפוליטי, מה שהיה הוא שיהיה. השאלה המסקרנת היא היכן יהיו שינויים.
יפן
לנוכחות הצבאית של ארה"ב ביפן היו מספר מטרות. ביניהם היתה גם מטרה להבטיח שיפן נותרת בגוש האמריקאי במלחמה הקרה, ולא "מצטרפת" לגוש הסובייטי. ארה"ב היתה מוכנה להעניק הגנה ליפן וכך לאפשר לה לצמוח כלכלית באופן שסותר את האינטרס הכלכלי האמריקאי לשם כך. המשק היפני סגור לכלכלות חיצוניות באופן שפוגע בסחר "ההוגן" שארה"ב מנסה (או יותר נכון ניסתה) לכונן בעולם, והמדיניות של ממשלים משתי המפלגות אפשרה את זה, כדי לשמור על יפן בעלת ברית.
הדילמות שעומדות בפני ארה"ב הן: מהו התפקיד של הנוכחות הצבאית האמריקאית להגנת יפן, האם ברית ההגנה ביניהן משרתת את ארה"ב (ובכלל נדרשת) והאם ארה"ב ממשיכה לקבל את הסגירות הכלכלית של יפן.
המדיניות היפנית של ארה"ב משקפת את אחת השאלות המרכזיות במדיניות של כל ממשל אמריקאי המחירים הכלכליים שארה"ב מוכנה לשלם בעבור הקרנת הכוחה העולמי. סוגיית יחסי המסחר עם מדינות רבות, בתמורה למערכת יחסים אסטרטגית היא נושא מרכזי ואחד ממוקדי התמיכה בטראמפ.
נאטו
ברית נאטו נועדה כדי למנוע התפשטות סובייטית למערב אירופה, ונפילתה של היבשת תחת המגף האדום. בתמורה להגנה האמריקאית, העבירו מדינות ארה"ב חלק מהריבונות שלהן לארה"ב "כמפקדת" כוחות צבאיים על אדמתן. קריסתה של ברה"מ הסירה את האיום הזה. לאחר מכן, הברית התרחבה מזרחה וכוללת גם את ליטה, לטביה ופולין, בניגוד להסכם שנחתם עם גורבצ'וב. הויכוחים על תקציבי הבטחון של מדינות אירופה שצפו בתקופת טראמפ לא היו חדשים, בתקופת אובמה הגיעו לסיכום שהוצאות הבטחון של החברות יגיעו ל- 2% מהתל"ג.. הירושה של טראמפ היא הספק שהותיר לגבי מחויבותה של ארה"ב לברית. הספק עצמו מבוסס של שאלה אסטרטגית אמיתית, האם הברית אכן נדרשת, אבל
הויכוח על הסוגיה הוא רק משני לשאלה הגדולה על יחסי ארה"ב עם מדינות אירופה בכלל, והמעצמות של אירופה המערבית בפרט וכפועל יוצא מכך גם מקומה של נאטו בראיית הבטחון הלאומי של ארה"ב. ארה"ב זקוקה לבעלות הברית באירופה מול רוסיה של פוטין וגם לשיתוף פעולה לריסון ההתחזקות הסינית. אירופה עצמה נקרעת מחדש בין מערב למזרח (שחווה חזרה אנטי דמוקרטית). יהיה מעניין לראות כיצד תיראה המדיניות של ביידן מול אירופה.
צפון קוריאה
ארה"ב ניסתה להידבר עם צפון קוריאה, להגיע איתה להסכמים, להטיל עליה סנקציות חריפות, לאיים עליה בתקיפה, ואפילו להיפגש עם המנהיג שלה. כל החלופות האלו נכשלו בראי המטרה שלהן, למנוע יכולת גרעינית של צפון קוריאה ובהמשך למנוע איום כזה מצפון קוריאה על ארה"ב. ככל הנראה צפון קוריאה השלימה את בניית היכולת לפגוע בארה"ב עם נשק גרעיני. לארה"ב אין חלופות טובות מול צפון קוריאה. כל החלופות גרועות.
מקומו של האיום הצפון קוריאני, והאסטרטגיה האמריקאית לבעיה הקוריאנית היא סוגיה מרכזית לפיתחו של ביידן. האם בכלל נכון להשקיע אנרגיה אמריקאית בבעיה, או שארה"ב צריכה להרים ידיים ולהותיר את צפון קוריאה לסין ולמדינות מזרח אסיה (יפן ודרום קוריאה) או לחילופין יש גישות אחרות להתמודדות עם הסוגיה הצפון קוריאנית. כך או כך צפון קוריאה מלמדת אותנו שיש בעיות שאינן "פתירות".
הצבת הכוחות האמריקאים בעולם
לארה"ב יש כוחות משמעותיים ביפן, דרום קוריאה, אירופה, והמזרח התיכון. מקור ההצבה של הכוחות האלו, היה כדי למנוע התפשטות קומוניסטית. הצורך הזה חלף מהעולם. במזרח אסיה, ייתכן שהקרנת הכוח האמריקאית נועדה כעת כנגד הסינים וצפון קוריאה (וגם התראה מוקדמת). שינוי והסגת כוחות מאזור זה יכול להקרין חולשה למול האיום הסיני על טאיוואן. האם ארה"ב מעוניינת להשקיע את המשאבים האלו כחלק מהמאבק בזריחה הסינית?
באירופה השאלה של הצבת הכוחות האמריקאית מתחדדת. על מנת לבלום התפשטות רוסית, אם בכלל לפוטין יש את הכוח והמשאבים לעשות זאת, הצבת כוחות במדינות הבלטיות, פולין ואוקראינה מתאימה יותר. הצבה שכזאת תהווה איום על פוטין ויכולה ליצור דינמיקת הסלמה ועלייה באתגרים הבטחוניים. הוצאת כוחות מאירופה המערבית, יכולה להקרין על המשך הנסיגה במחויבות לנאטו, כפי ששידר טראמפ, וזה דווקא במצב שבו נראה שממשל ביידן ירצה לשקם את האמון עם בעלות הברית של ארה"ב.
אמריקה הלאטינית
לפני שנתיים נאם בולטון, היועץ לבטחון לאומי של טראמפ, כנגד "הטרויקה של הרודנות" (ונצואלה, קובה, ניקרגואה), וטען לחזרתה של דוקטרינת מונרו. התוצאה היא שמנהיגי שלושת המדינות האלו, עדיין בשלטון והצליחו לגייס תמיכה ציבורית כנגד ארה"ב (Rally aroun the Flag) ולחזק את מעמדם. בונצואלה, זה קרה למרות משבר כלכלי חסר תקדים בהיסטוריה המודרנית (בלי מלחמה), והתגבשות של ציר אנטי אמריקאי ביתר המדינות. אפילו בברזיל של בולסונארו, שאחד ממרכיבי המדיניות המרכזיים שלו היה ליישר קו עם טראמפ, הצבא הכריז שהוא מתנגד לנוכחות צבאית זרה בדרום אמריקה.
כדי לאזן את הניסיון האגרסיבי של ארה"ב להתערב במדינות אמריקה, פנו אלו לגורם ינסה לאזן את עוצמתה של ארה"ב – סין. העלייה בהשפעה של סין באמריקה מסחררת. ברזיל היא דוגמא מדהימה, למרות מדיניות אנטי סינית של בולסונארו, הסחר עם ארה"ב צנח לשפל של 11 שנה, בזמן שהסחר עם סין בנסיקה. 34% מהיצוא הברזילאי הולך לסין. זאת היתה תוצאה של הטלת מכסים אמריקאית על תוצרת מברזיל, למרות ניסיונות החנופה של בולסונארו לטראמפ. נשיא צ'ילה מנסה להפוך את מדינתו ל"בעלת הברית" המובילה של סין בדרום אמריקה, ארגנטינה אפשרה לסין להקים תחנת לווינות שפועלת החל מ-2018, רוב המדינות העבירו את הקשרים שלהם מטאייפי לבייג'ין, ובכוונתן ללכת על 5G, למרות האיומים מצד הממשל.
האתגר של ממשל ביידן יהיה להפוך את המגמה.
המזרח התיכון ואיראן
אחרי שתי מלחמות כושלות, צניחה בתלות העולמית בנפט בכלל ושל ארה"ב בפרט, החלה ארה"ב בצמצום נוכחותה הפיסית והקרנת העוצמה שלה באזור. זה קרה בצל ההתחזקות האיראנית ותוך "קבלה" אמריקאית (אובמה) במעמדה האזורי של איראן, בתמורה לויתור מצידה על נכסים בתחום הגרעין ופיקוח על תכנית הגרעין שלה. טראמפ יצא מהסכם הגרעין והטיל סנקציות קשות על איראן, שהכאיבו לכלכלה האיראנית במידה ניכרת, אבל במחיר של עימות עם בעלות הברית של ארה"ב, שהוביל גם לסיום אמברגו הנשק על איראן. ולחיזוק שיתוף הפעולה האיראני עם סין ורוסיה, כחלק מהמאמץ של שתיהן ל"אתגר" את ארה"ב בזירה העולמית. גם במבחן התוצאה, לא הושגה מטרה אחת מתוך ה-12 שפומפיאו הצהיר עליהן. ההשפעה האזורית של איראן גברה (כולל בסוריה), ותכנית הגרעין שלה התקרבה לפצצה לעומת עיתוי היציאה מההסכם.
הדינמיקה הזאת הביאה למהלך אמריקאי שסופו בהסכמי אברהם, נורמליזציה של מדינות במפרץ עם ישראל בתמורה לעסקת נשק גדולה עם ארה"ב. אמנם ביידן הצהיר שברצונו לחזור להסכם הגרעין, אבל איני בטוח שהמצב החדש שנוצר יאפשר זאת בקלות, רז צימט כתב על זה טוב ממני.. לא בטוח שהאיראנים מוכנים לחזור לעסקה. נדירים המקרים שיש חזרה לסטטוס קוו אנטה ביחסים הבינלאומיים. האם מהלך הידברות עם איראן יהיה במקום גבוה בסדר העדיפויות של הממשל החדש? לא בטוח בכלל לאור אתגרים אחרים שיש לארה"ב. הסגת הכוחות מהאזור גם היא משדרת לאיראן שיש לה יותר חופש פעולה, אחרי החלפת הממשלים, עד אז היא כנראה תעדיף לא להתגרות בטראמפ, כיוון שאין לזה תכלית אסטרטגית.
סין
מזה זמן ארה"ב רואה בסין את האתגר העולמי הגדול על כוחה. מלחמת הסחר של טראמפ מול הסינים לא השיגה את מטרותיה, בין אם בגלל הזמן שלא הספיק, ובין אם בגלל שסיכויי הצלחתה היו קטנים. סין בשונה מברה"מ אינה בעלת מסורת אימפריאליסטית ו/או קולוניאליסטית, לכן ההתפשטות העולמית שלה היא דרך קשרי מסחר ובניית תשתיות, ולא דרך הצבת כוחות צבאיים. לשם כך, ארה"ב צריכה לגבש אסטרטגיה "חובקת עולם" ולא עימות ישיר בילטרלי. שיתופי פעולה, בריתות והסכמים עם מדינות במעטפת. כדי לנסות להתחרות בסין ולהגביל אותה. זה יחייב ויתורים אמריקאים בחלק מהסוגיות עליהן כתבתי קודם לכן.
ניסיתי לתאר את השאלות הגדולות שעומדות לפיתחו של ממשל חדש, לדעתי הן נכונות גם אם טראמפ היה ממשיך ל-4 שנים נוספות. לכל הסוגיות האלה מתווספת העובדה שבתקופת טראמפ חל משבר באופן שהעולם המערבי מסתכל על ארה"ב. אמנם ביידן יתקבל באנחת רווחה בדמוקרטיות המערביות, אבל את הספק לגבי עתיד היחסים עם ארה"ב לא ניתן יהיה להסיר. את מגמת ההיחלשות של מעמדה העולמי של ארה"ב ניתן יהיה להאט, אך לא לעצור או להפוך אותה על פיה.
