מחד, זועקים הקוראים שאסור לדבר עם איראן עד שתיכנע. מנגד, יש הטוענים שביידן רק יסיר את הסנצקיות וחוזרים לסטטוס קוו אנטה. אני רוצה לדבר על מו"מ מזווית אחרת לחלוטין. כתבתי על כך שהקושי לפתוח במו"מ הוא אחת הסיבות בגללן קשה לסיים מלחמות ואמנם תכננתי להמשיך בסדרה ולדבר על מלחמת סין -הודו, אבל אעשה שימוש בזה כדי להאיר זווית אחרת על איראן.
מילת הקדמה, מתנגדי הסכם הגרעין נוטים להאדיר את יכולות המו"מ האיראניות. בראייתי אין בדברים ממש. הדוגמאות שאביא מייד מראות שמו"מ הוא חלק מהמיקוח שיש בין מדינות במחלוקת, וככזה משקף את האינטרסים השונים. האיראנים הם לא "אמנים" במו"מ, הם עושים שימוש בכלים שיש להם. השלטון בטהראן מוכן לסבול בשם העם האיראני כדי לממש את האינטרס להישאר בשלטון. הו צ'י מין סירב במשך 3 שנים לפתוח במו"מ למרות הפצצות הולכות וגוברות. לכן, במקום שמות תואר שנועדו לטובת תעמולה כדי למנוע הסכם, ולא כלי לניתוח אסטרטגי, אנסה להסביר בכלים אסטרטגיים. בוא נתחיל.
מלחמת סין – הודו
ב-20 באוקטובר 1962 פתחה סין במלחמה מול הודו, במה שהיא מחשיבה כדרום טיבט, והודו מכנה "ארונצ'אל פראדש". אחרי חודש בדיוק ב-20 בנובמבר סין שלטה לחלוטין בכל השטח אותו היא טענה ששייך לה, אחרי שניקתה את כל הצבא ההודי החלש שנכח באזור. למחרת, קרה דבר משונה בהיסטוריה של המלחמות, סין נסוגה כ-20 קילומטר לאחור, למרות שהיתה המנצחת, והמלחמה הסתיימה, מבלי ששני הצדדים נפגשו למו"מ.
המלחמה היא תוצאה של סכסוך גבולות, שהתפתח אחרי שסין השתלטה על טיבט. לסין והודו יש מספר סכסוכי גבול שלא הוסכמו על ידן מעולם. הסכסוך החריף ב-1959, אחרי שהדלאי למה ואלפי מאמינים יצאו מטיבט והקימו "ממשלה גולה" בדאראמסאלה, והתפתחו תקריות ירי בגבול בין שני הצדדים. בנובמבר 1961 הודו הוציאה לפועל את "מדיניות הקדימה" (Forward Policy) והקימה 43 נקודות לאורך קו ההפרדה בין המדינות. למעשה זאת היתה תקיעה בעין של סין, שראתה בזה שינוי חד צדדי של הסטטוס קוו. לאורך השנים שקדמו למלחמה סין הזהירה את הודו פעמים שפעולותיה יובילו בסופו של דבר לתגמול.
בכל אותן שנים סין ניסתה לפתוח במו"מ עם הודו, לפתרון הסכסוך בדרכי שלום, אבל ממשלת נהרו סירבה, למעט פעם אחת בינואר 1960 שבה הסכימה הודו למפגש בין שני ראשי הממשלה, ז'ו ונהרו. במפגש ז'ו הגיע עם הצעה כיצד להתקדם בשיחות, אבל כל שיצא מהמפגש זה הקמת צוות מומחים שימפה את גבולות המחלוקת. ביולי 1962 אחרי תקרית גבול נוספת שהודו יזמה, ניסתה סין ליזום שוב שיחות, והעבירה מסר שז'ו מוכן להגיע לדלהי כדי לחתום על הסכם, אבל נדחתה על הסף. כל ההצעות של סין לשיחות היו ללא תנאים מוקדמים.
יומיים אחרי פתיחת המבצע הצבאי, הצהיר שר ההגנה הסיני ש:"China would not rule out any possibility to stop border conflict and start peace talks to solve the issues". הארכיונים הסינים מלמדים שסין היתה משוכנעת שתחילת המבצע הצבאי תשכנע את הודו להסכים למו"מ, והסינים נדהמו מכך. לפני המלחמה שר החוץ הסיני (צ'ן ייי): They will continue their foolhardy behavior, the Indian will only give up once they have hit a wall".
בימים לפני ההחלטה לפתוח במלחמה חשבו הסינים שהנכונות שלהם למו"מ נתפסת כחולשה בעיני ההודים, וחוסר נכונות סינית להילחם. בישיבה האחרונה שבה הוחלט לתקוף מאו אמר ש"סין צריכה להנחיל להודו תבוסה מהדהדת ולא נצחון מקומי, שתעיף את נהרו לשולחן המו"מ. אבל למרות שהשיג את זה, נהרו לא הגיע לשולחן המו"מ.
מתוך המקורות ההודים ניתן להבין שעד פתיחת המלחמה ההודים טעו בהערכתם את הנכונות הסינית, אבל מייד אחרי שהמלחמה נפתחה אמר שר ההגנה ההודי ש:"The Chinese have very considerable superiority in numbers and fire-power. We have been outnumbered and outpowered". שלושה ימים אחרי פתיחת המלחמה, הודו היתה צריכה להשיב להצעה הסינית לקיים מו"מ. התשובה של נהרו היתה ש"הודו מוכנה להיפגש כדי להפחית את המתח שנוצר כתוצאה מהפרה חד צדדית של הסטטוס קוו, רק אם סין תיסוג לקווי ה-8 בספטמבר" (תנאי מוקדם). הודו סירבה למו"מ וסין החליטה לפיכך להכריז על הפסקת אש, ולסגת נסיגה חלקית. גם אחרי סיום המלחמה, סין ניסתה לפתוח במו"מ אבל נהרו וממשלתו נמנעו משיחות עם סין. אז למה הודו לא הסכימה לשיחות?
ראשית, הודו חשבה שלאור חולשתה מול סין אם תסכים לפתוח בשיחות זה ייתפס כחולשה ועלול להוביל את סין להמשיך בכיבוש טריטוריה סינית (למרות שלסין לא היתה כוונה כזאת). תרומה לזה שהודו חששה מ"המקרה הגרוע ביותר" היתה הטעות בהערכת הסינים לפני המלחמה. נהרו אפילו כתב לקנדי בקשת סיוע, שבה ביטא חשש שסין תכבוש את מזרח הודו לא רק את ההימלאיה אלא גם את חבל אסאם. שנית, הודו נמנעה ממו"מ כיוון שהעריכה שההצעה הסינית נועדה לקבלת לגיטימציה בינ"ל לכיבוש שביצעה, והודו סירבה להעניק לה כזה. גם הפוליטיקה הפנימית תמכה בזה שפתיחה של מו"מ תהיה מסוכנת מדי. שלישית, אחרי המלחמה, הודו היתה המומה מהתבוסה, ואפילו הנסיגה החלקית של סין לא אפשרה לה לסמן שכוח יכול לגרור אותה לשולחן המו"מ, ולהיות כלי אפקטיבי בדיונים. לאחר שהסירוב להיפגש נמשך, נוצר סטטוס קוו חדש שבו שני הצבא ההודי חלש מכדי לאיים על סין, ואילו זאת לא מעוניינת לצאת למתקפה נוספת כדי להפגין את עוצמתה. עד השנה החולפת שבה התחדשו הקרבות בגבול.
בשורה ההתחתונה, הודו סירבה לשיחות כיוון שסברה שהמחיר בפתיחתן גדול מדי. במהלך המלחמה זאת הפגנת חולשה, אחריה זאת הסכמה להפעלת כוח. המחיר בשדה הקרב, והמחירים הפוליטיים היו בזמן ההחלטות קטנים יותר.
מלחמת וייטנאם
מלחמת וייטנאם מוכרת יותר, לכן אקצר. במשך שלושת השנים בין 1965 ל-1968 ארה"ב עשתה 2000 (!) ניסיונות לפתוח במו"מ לא תנאים מוקדמים עם צפון וייטנאם. ממשלת הצפון התעלמה או דחתה את כולם. אחרי שמתקפת הטט נכשלה מחד, אבל מאידך גרמה לזעזוע פוליטי בארה"ב, כיוון שהנרטיב ששידר הממשל, שעוד שניה מנצחים, התפוצץ לנוכח המציאות. הודיע ג'ונסון ב-31 במרץ 1968, בנאום לאומה בטלוויזיה, שארה"ב מחפשת פתרון דיפלומטי למלחמה והוא עוצר את ההפצצות צפונית לקו רוחב 20. בנוסף, הוא הודיע שהוא לא ירוץ שוב.
3 ימים אח"כ האנוי הודיע שהיא מוכנה לפתוח בשיחות, למרות שהסביבה הבינ"ל, הפוליטיקה הפנימית, ומאזן הכוחות לא השתנו.
כדי לחדד את הנקודה, ארה"ב הציעה להאנוי מספר פעמים להפסיק את התקיפות בתמורה לפתיחת מו"מ, כך שהיתה להאנוי תועלת בפתיחתן.
מה שחולל את השינוי בגישה של האנוי היה שעד להודעה של ג'ונסון האנוי סברה שנכונות לפתוח במו"מ תיתפס כחולשה ועלולה להיות מסוכנת עבורה, ולאחריה הערכת המצב השתנתה והאנוי הבינה שהסיכון בפתיחת מו"מ פחת במידה ניכרת.
בהערכת מצב שעשתה האנוי באמצע 1966 נאמר במפורש "אם נסכים להפצצת התקיפות בתמורה לפתיחה במו"מ, זה יתפרש כאילו התקיפות משפיעות עלינו וארה"ב תראה בזה כלי ללחוץ עלינו בעתיד. אסור לנו לאפשר כל סימן של חולשה".
במלחמת קוריאה, הקומוניסטים סירבו לפתוח במו"מ עד שמבוי סתום התפתח בשדה הקרב. רק כאשר היה ברור שארה"ב לא תתגבר את הכוחות כדי לכבוש את צפון קוריאה עד היאלו ולאחד את הקוריאות, נאותו הקומוניסטים (מאו וקים) לפתוח במו"מ.
באפגניסטן הצליחו להגיע להסכם פוליטי אבל השאירו את הטאליבאן בחוץ, זה הוביל לכך שהם התחזקו בפקיסטן ומכאן ועד שהיה ברור שבכוונת ארה"ב לעזוב לא התנהל מו"מ רציני. פתיחת המו"מ התאפשרה רק כאשר היה ברור לטאליבאן שהם בדרך "לנצחון". הגושפנקא הרשמית ניתנה ע"י טראמפ שהחליט לנהל מו"מ עם ארגון הטרור, ולמעשה גם הוא כמו נשיאים לפניו הבין שהשאלה היא איך יוצאים.
הסכם הגרעין עם איראן
האיראנים היו מוכנים לסבול לסנקציות כואבות ונשכניות, ובראייתי רק כאשר הבינו שפתיחת מו"מ לא תיתפס כחולשה הם נאותו לזה מול אובמה, קרי שהסיכון בפתיחת המו"מ נמוך. למעשה, בראייתי כמובן, לארה"ב לא היתה חלופה אמיתית כיצד "לנצח" את איראן, כיוון שאובמה נבחר על מנת לסיים מלחמות ולא על מנת לפתוח אותן. הסנקציות של אובמה היו כואבות ויעילות, אבל בשונה מהדיעה המקובלת, איראן לא היתה על הברכיים כאשר הגיע למו"מ, אלא החזיקה מעמד עד לנקודה שבה היה ברור לה שפתיחתו אינה משדרת שזה מצבה.
זאת הסיבה שאני סבור שלא היה שום סיכוי לאסטרטגית "הלחץ המקסימלי" של טראמפ. הפגישה שכמעט קרתה בין זאריף לטראמפ בפאריס התרחשה רק כיוון שהיא היתה אמורה לסמן שאיראן לא זאת שמתקפלת, אלא טראמפ. עוד קודם לכן, הודעת הנסיגה של טראמפ מסוריה, שידרה לאיראנים שאסור להם לסמן כל חולשה, כיוון שהאמריקאים הם אלו שבדרך החוצה מהאזור.
על בסיס הניתוח האסטרטגי הזה, ולא כאיראנולוג (אני לא), הסבירות שאיראן תסכים למו"מ על הסכם "חדש" נמוך, כי כל נכונות כזאת תשדר חולשה, ותסמן שהפעלת כוח (הפרת ההסכם ע"י טראמפ) משתלמת. הסנקציות של טראמפ אפשרו למשטר באיראן לדכא מחאות נגדו למול המצב הכלכלי וגם בראי הקורונה, כיוון שעמידה מול אויב חיצוני שבגללו נגרם המצב הכלכלי הקשה מאפשרת לגיטמציה. להערכתי, אפילו הסרת מיידית של כל הסנקציות וניסיון לחזור להסכם היא בעלת סיכוי נמוך, כיוון שקשה לי לראות שיש לשני הצדדים "לגיטימציה" פנימית למהלך כזה.
השאלות המעניינות הן: האם לממשל ביידן תהיה דרך יצירתית לפרוץ את המבוי הסתום שיצרה אסטרטגיית "הלחץ המקסימלי"? כיצד איראן תסלים את המהלכים, בהיבט הגרעין ואזורית? איזה חסות יתנו לזה סין ורוסיה? למרות שהסוגיה אולי לא בסדר העדיפות האמריקאי, ממשל ביידן ייאלץ להערכתי להשקיע קשב רב, בסוגיה האיראנית.
