התעכבתי בפרסום הפרק על רוסיה, כדי לראות כיצד מסתיימת פארסת אישור הנצחון של ביידן בבחירות. אבל לפני שאדבר על רוסיה אני רוצה להשלים סוגיה שהתייחסתי אליה בקצרה בפוסט על המדיניות מול סין, הסדר הליברלי העולמי. ארה"ב עיצבה את הסדר העולמי החדש אחרי מלחמת העולם, לא רק בזכות עוצמתה הצבאית, אלא גם בעזרת האמונה בערכיה. אחרי מלחמת העולם השניה היא היתה חייבת להישאר מעורבת באירופה ואסיה, כיוון שברה"מ היוותה איום ישיר על הבטחון הלאומי של ארה"ב, אבל ללא היכולת לגייס את הציבור האמריקאי, זה לא היה קורה. את הציבור האמריקאי גייסו בעזרת הערכים של מגילת העצמאות האמריקאית "חיים, חירות והחתירה אחר האושר". אמריקה באמת מאמינה בתקווה והאופטימיות היא זאת שמנחה אותה, גם כאשר היא עוסקת בריאל פוליטיק. אחרי סיום המלחמה הקרה, ארה"ב התקשתה להסביר לעצמה את הדיסוננס בין מטרותיה העולמיות, ובין השאיפה לחזור הביתה. סין לא נתפסה כברה"מ, וארה"ב ניסתה להתקשר איתה מתוך תקווה שזה יפתח אותה לעולם. סין גם לא תוקפנית כסטאלין וברה"מ, היא מקדמת את האינטרסים שלה באיטיות. אבל סין היא סכנה לזכויות האדם, ולחירות. היא מעוניינת לקדם סדר עולמי חדש, שבו זכויות האדם אינן בסדר העדיפויות ומכאן שגם לא תחרות חופשית והוגנת. סין מקדמת עולם שבו שולטים בעזרת החוק, ולא עולם של שלטון החוק.
בנוגע לזכויות אזרח ושלטון חוק דונלד טראמפ התאים לסין ורוסיה כמו כפפה ליד, צהלות השימחה במוסקבה ובייג'ין נשמעו בכל רחבי הגלובוס. למה שארה"ב תטיף להן על זכויות אזרח כאשר אצלה יש מהומות בבית והנשיא שלה לא מקבל את תוצאות הבחירות. אמנם האסטרטגיה של תחרות בסינים היתה זיהוי נכון של הצורך האסטרטגי האמריקאי, אבל טראמפ לא ניסה לקדם זאת גם בעזרת "ערכי ארה"ב" אלא בעזרת כוח בלבד, מבלי לגייס את המרכיב המוסרי. במקביל, טראמפ היה בדיסוננס שבין "America First" ובדלנות, לההנהגה האמריקאית של העולם. ארה"ב לא יכולה להיות גורם מוביל בעולם, בלי להשקיע כוח מחוץ לאמריקה. אבל ארה"ב לא יכולה לחזור ולהתכנס לעצמה ביבשת אמריקה, כפי שעשתה אחרי מלחמת העולם הראשונה, כיוון שהיא תגלה שסין הופכת לכוח שיכול לאיים עליה במידה שהיא לא יכולה להרשות לעצמה לקבל. לסין יש כבר אחיזה בדרום אמריקה, מה שארה"ב לא היתה מוכנה לאפשר בדוקטרינת מונרו, ולסין יש מרחב התפשטות למרכז אסיה, ולאוקינוס השקט (מול טאיוואן ומול יפן), באופן שיוכל לסכן את ארה"ב. כל ממשל בוושינגטון, חייב למצוא את הדרך לשכנע את הציבור האמריקאי, לצורך להתמודד עם סין. מכאן שאני סבור, שגורם מרכזי בשינוי המדיניות של ממשל ביידן יהיה סוגית זכויות האדם ושלטון החוק היה לי חשוב להבהיר את זה כבסיס לניתוח בנוגע לרוסיה והמזרח התיכון. כעת לרוסיה.
מטבע הדברים, ארה"ב רואה ברוסיה איום בטחוני, כיוון שרוסיה באמת יכולה לפגוע בארה"ב ע"י נשק גרעיני, טילים בליסטיים וצוללות. ביחד עם הסינים, מנהלות 3 המעצמות מרוץ חימוש, מחודש של טילים ,יכולת גרעינית, בחלל ועוד. אני רוצה להתמקד בסוגיות נוספות שמחייבות אסטרטגיה אמריקאית. מרחבי החיכוך העיקריים בין ארה"ב לרוסיה הם מזרח אירופה, האוקינוס הארקטי. והמזרח התיכון. בנוסף יש את ההתערבות הרוסית בבחירות של כלל מדינות המערב ואת פריצת הסייבר האדירה שהיתה ממש לאחרונה, שמחייבת תגובה אמריקאית, למרות שטראמפ ניסה להימנע מעיסוק בה.
ממשל ביידן יהיה חייב לגבש מדיניות בנוגע לרוסיה, כיוון שבארה"ב יש ואקום אסטרטגי ביחס למוסקבה. אובמה ראה ברוסיה כוח אזורי ולא מעצמה עולמית:
"היתה לפוטין רק בעיה אחת: רוסיה כבר לא היתה מעצמת על… לרוסיה לא היו רשת בריתות ענפה ובסיסים כמו אלה שאפשרו לארצות הברית להקרין את כוחה הצבאי בכל רחבי העולם. הכלכלה הרוסית היתה קטנה מהכלכלות של איטליה, קנדה וברזיל והיתה תלויה כמעט כולה בנפט, בגז במינרלים וביצוא נשק" (מתוך הספר של אובמה).
רק לקראת סיום כהונתו של אובמה חוזרת רוסיה להוות איום. בעיני, זאת גם הסיבה לכך שארה"ב לא התרגשה מהנחיתה הרוסית בלטקיה. ממילא ארה"ב היתה עם הפנים החוצה מהאזור לטובת מיקוד בסינים, ובגלל הירידה בחשיבותו של האזור, אבל על כך בפרק השלישי. החולשה שאובמה הקרין אפשרה לפוטין לקחת יותר סיכונים אחרי שנבחר מחדש לנשיאות ב-2012. ולהקרין כוח. זה התבטא בסיפוח של קרים, המעורבות באוקראינה וגם ההגעה לרוסיה. בניתוח גיאו-אסטרטגי קר, אלה סוגיות שארה"ב לא תתערב בהן בכל מקרה. ארה"ב לא תילחם עבור קרים ו/או אוקראינה, אפילו הספק לגבי נכונותה להילחם עבור חברות נאטו מקנן בקרב מדינות הברית, וטראמפ העצים את הספק. אובמה טעה ביחס שלו לפוטין, ובזלזול האסטרטגי שהפגין כלפיו. רוסיה היתה צריכה לקבל יותר תשומת לב (במידה).
במסמך אסטרטגיית ההגנה הלאומית שפורסם ב-2018, ארה"ב הגדירה את סין כיריבה מתחרה ואת רוסיה כמי שפוגעת בשכנותיה, ומנסה לעצב את החלטותיהן להטיל וטו על החלטות כלכליות, בטחוניות ואסטרטגיות שלהן. ביחד, שתיהן מעוניינות להפוך את הסדר העולמי למודל האוטוריטרי שלהן. רוסיה לא מהווה איום בסדר גודל של סין, וגם מערכת היחסים ביניהן אינה שיוויונית. התמ"ג הרוסי מהווה 1.42% מהתוצר העולמי, יותר ממחצית הייצוא הרוסי מבוסס על נפט וגז ועוד 10% על מתכות ומשאבי טבע, התעשיה שלה היא מייצרת קצת פחות מ-1/3 מהתמ"ג. המשמעות היא, שאין לרוסיה את היכולת להוות מעצמה עולמית, הכלכלה שלה אוליגרכית ומרוכזת והטכנולוגיה הרוסית מפגרת למעט בתחומים צבאיים ספציפיים. סין ורוסיה מתחרות על השפעה במרכז אסיה, שמהווה מבחינת הרוסים מעטפת ההגנה שלה, ואילו הסינים מנסים להרחיב את דרך המשי החדשה. שיתוף הפעולה בין שתיהן הוא במאבק בסדר העולמי שנשלט ע"י ארה"ב.
בשונה מסין, מול פוטין טראמפ בחר במדיניות של הימנעות ופייסנות, הוא שאף להוריד את הסנקציות על רוסיה, להחזיר אותה ל-8-G. כאשר בית הנבחרים רצה להרחיב את הסנקציות עליה בתמיכה דו מפלגתית, טראמפ מנע זאת. בסוריה, טראמפ הודיע על הפסקת תמיכה במליציות שמתנגדות לשלטון, ועל הוצאת הצבא ממנה. בפגישה ביניהם בהלסינקי הוא הגיע "לסיכום" שמעניק לפוטין את כל מבוקשו (כולל דברים טובים לישראל) מבלי שהיה סיכוי קלוש שפוטין יקיים אותו. למרות שבסופו של דבר נותר כוח אמריקאי באזור, שמפריע לרוסים המהלכים האלה פגעו באמינות האמריקאית ושינו את התמונה במלחמת האזרחים, כמו גם ביחס האסטרטגי של איראן לאיומים של טראמפ. אין בכוונתי לעסוק בסיבות להתחנפות לפוטין שטראמפ הפגין, אני עוסק במדיניות עצמה.
הסוגיה שבה ממשל טראמפ נלחם בפוטין היתה צינור הגז, נורד סטרים 2 בין רוסיה לגרמניה, ארה"ב הטילה מספר פעמים סנקציות על רוסיה והחברות שבונות את הצינור. האיום בסנקציות והטלתן לא מנעו את השלמת הפרויקט וגם לא שינו את הגישה של גרמניה אליו. לעימות של טראמפ עם מרקל בודאי לא היתה תרומה לניסיון של ארה"ב לעצור את הפרויקט.
במהלך הכהונה של טראמפ רוסיה הרחיבה את השפעתה במזרח התיכון, מרכז אסיה ובים התיכון, והגדילה את התעוזה שלה במהלכי החתירה כנגד הדמוקרטיות המערביות היא מעורבת בלוב, השפעתה בסוריה גדלה. האינטרס המרכזי שלה בים התיכון הוא נמל מים חמים, מעבר למיצרים הטורקים ויכולת להקרין עוצמה ימית בים התיכון שהיתה המקור לנוכחות הרוסית במצרים לפני מלחמת ההתשה. לכן גם המעורבות שלה בלוב, שהיא מבחינת פוטין אירוע מכונן ביחסים עם המערב.
אבל, את החולשות של רוסיה אפשר לראות לדעתי בכל מקום בו היא מעורבת – בסוריה, נדרשו שנים ומאמץ גדול של איראן כדי להכריע את מלחמת האזרחים, כאשר היריבים זכו לתמיכה מוגבלת מאוד של ארה"ב. במלחמת אזרבייג'ן-ארמניה בת הברית של הרוסים נחלה תבוסה, כאשר האזרים כבשו את מרבית נגורנו-קרנבאך והשמידו מערכי הגנ"א וצבא ארמני. נכון שבסוף המלחמה רוסיה היתה שותפה פעילה להשכנת "השלום" והציבה כוחות בחבל הארץ, זה הישג מדיני שלה, שהושג רק במחיר של אמל"ח רוסי. אבל העולם ראה כיצד מערכות הנשק הרוסיות ובפרט מערכות ההגנ"א שלה, לא סיפקו את הסחורה. בלוב הם מתקשים בהשגת הישגים משמעותיים. במקומות שבהם צריך צבא ממש, לרוסיה אין את המשאבים להביא כוח משמעותי. במקומות שבהם אפשר לחולל כאוס ומהומה, מה שקרוי אסטרטגיה היברידית, הרוסים מצליחים יותר. קל יותר להרוס, מאשר לבנות, גם טראמפ הוכיח את זה בכהונה שלו, אבל לא רק טראמפ. עשרות ניסיונות כושלים לשינוי משטרים עשו האמריקאים מאז מלחמת העולם השניה, רובם לא הביאו תוצאה אסטרטגית רצויה.
יש לביידן שתי סוגיות דחופות לטפל בהן:
ההסכם להגבלת נשק גרעיני צפוי להסתיים בפברואר הקרוב (למאמר מקיף על ההסכם ב-IISS). אני מניח שממשל ביידן ינסה להפעיל את האופציה שקיימת בהסכם לחמש שנים, כדי שיהיה לו שקט בגזרה שבה הוא מעדיף לא לעסוק. גם ככה המעצמות נמצאות במירוץ חימוש, שקיבל תרומה בביטול ההסכם להגבלת טילים לטווח בינוני ע"י טראמפ, בנימוק שהסינים לא שותפים להסכם. ממשל טראמפ ניסה להוסיף את הסינים להסכם הגבלת הנשק הגרעיני אבל הסינים לא שיתפו פעולה ובקיץ האמריקאים חזרו מהדרישה. אבל לוח הזמנים היה קצר הנושא נותר פתוח, ותוקף ההסכם עומד לפוג מבלי שהגיעו להסכמה.
הסוגיה השניה היא מתקפת הסייבר הרוסית על ארה"ב שתחייב את הממשל לגיבוש מענה משמעותי, והתגובה של טראמפ שהיה עסוק בהפיכת תוצאות הבחירות היתה רפה. כשלון ההיערכות הוא של ממשלו, וזה החל בחוסר התגובה של טראמפ למעורבות הרוסית בבחירות 2016, כיוון שזו נגעה אליו אישית.
לכן אני מעריך שממשל ביידן יגבש אסטרטגית "הכלה" כנגד פוטין ורוסיה. זה יתחיל עם סנקציות בעניין ההתערבות בבחירות, מתקפת הסייבר וזכויות האזרח. בסוגיה הזאת ביידן יקבל תמיכה דו-מפלגתית ויוכל לשלב זרועות עם אירופה.
ארה"ב תחפש נקודות לחץ על פוטין שסובל מירידה בתמיכה הציבורית בו (ירידה שבאה לידי ביטוי גם באחוזי התמיכה בשינויים שערך בחוקה). בסוגית מזרח אירופה לארה"ב יש כלים מוגבלים בלבד לבלום את מהלכיו של פוטין, והמזרח התיכון כבר לא אינטרס חיוני עבור ארה"ב.
נקודת לחץ אפשרית היא בלארוס. לקראת האביב צפוי שיתחדשו המחאות כנגד לוקשנקו, ולפוטין יש אינטרס שהם לא יעלו יפה. ניתן להפעיל לחץ על לוקשנקו בעניין זכויות אזרח, כדאי שלא לנסות לבחור לבלארוסים מי ינהיג אותם. יש להם כבר (ראיון עם Sviatlana Tsikhanouskaya). העלאת סוגית זכויות האזרח תביא לכך שהתמיכה של ארה"ב בפולין תפחת, ואת פולין לחפש גב פוליטי נוסף (שמעתי שארדואן מחפש חברים).
מאבק משמעותי יותר של ארה"ב מול הרוסים הוא באוקינוס הארקטי. המדינות בעלות ממשק לאוקינוס הזה נערכות לכך שניתן יהיה לעשות שימוש במשאבי הטבע שנמצאים מתחת לאוקינוס ולאפשרות שניתן יהיה להעביר סחורות למספר שבועות באופן שיקצר עבור הסינים והרוסים את הדרך הימית. מאבק על משאבים הוא פוטנציאל לעימות משמעותי.
בשורה התחתונה, ארה"ב צריכה לגבש אסטרטגית הכלה מול פוטין. אסטרטגית הכלה מהווה הזדמנות לחידוש שיתוף הפעולה עם בעלות הברית באירופה, ולקבלת תמיכה דו מפלגתית, בפרט לאור העובדה שאני מעריך שמול איראן יהיה עימות פוליטי בתוך ארה"ב. לרוסיה יש בעיות כלכליות אמיתיות וכוחה הצבאי קטן מכפי שנוטים לייחס לה בישראל, היא מעצמה אזורית בלבד.
מוקדי החיכוך יהיו בסוגית הסייבר והמאמצים הרוסיים לפגוע בסדר הדמוקרטי של מדינות המערב ומזרח אירופה, והיערכות לעימות עתידי באוקינוס הארקטי. המזרח התיכון יהיה סוגית משנה.
