במלחמה בין צבאות המציאות פשוטה, מותר ואף נדרש להרוג את חיילי האויב, כדי לנצח, למעט כאשר הם נכנעים ואז אסור לפגוע בהם, יתר על כן חובה להגיש להם סיוע רפואי במקרה שכזה. זה החוק הבינ"ל עליו חתומה גם ישראל.
לעומת זאת, המציאות בשטחים מורכבת הרבה יותר, זאת לא מלחמה מול צבא וישראל היא השולטת בשטח. הצבא פועל במציאות כשוטר בשטח, מה שהופך את משימתו ללא צבאית ומורכבת הרבה יותר. אכיפת הסדר היא רצופה (כמו תפקידה של המשטרה) ומשימתו של הצבא היא להשליט סדר, לכן, הפעלת נשק נדרשת רק כאשר זה הכרחי לשם כך (מבלי לעסוק בשאלה הרחבה יותר האם שליטה או כיבוש זה מוסרי).
יודע היטב ראש הממשלה שאסור לנקוט במדיניות רשמית בסגנון "אסור שמחבלים שתוקפים יהודים יצאו בחיים", כפי שהתבטא השר כץ לפני חודש, שכן זה נוגד את החוק הבינ"ל, על מדיניות שכזאת נוסעים לבית הדין בהאג. אבל בלי שיאמר אחרת, מסיבות של פוליטיקה פנימית אמירות שכאלו ימשיכו כי זה מביא קולות בפריימריז ובבחירות, ובתוך הואקום המנהיגותי הצבא צריך לפעול.
טענתי היא, שמשימתו של חייל היא למנוע או לסכל ארוע תוך הפעלת מינימום כוח, ולא ברוח הקולות שנשמעים גם בקרב שרים וחברי כנסת. המשמעות היא שאם מספיק לירות באוויר, אז זה מה שצריך לעשות וכך גם אם אין מנוס וצריך להרוג כדי למנוע את הארוע. גם אם מחבל רצח מישהו וכעת הוא מרים ידיים ונכנע והוא אינו חמוש, אסור לפגוע בו, זוהי ענישה וזאת מותרת למדינה בלבד, וזה גם לא עומד בדין הבינ"ל.
כל מצב הוא ייחודי ומורכב, ולשפוט אותו מבחוץ זה לא תפקידם של מנהיגים, עיתונאים, פרשנים ואזרחים. תשובות פשוטות בשחור ולבן ("עדיף מחבל מת על חייל מת") נשמעות טוב, אבל משמעותן להרוג כל מישהו שנראה חשוד גם לפני שעשה מעשה. תפקידם של המנהיגים הוא לעצב את המדיניות הרצויה ולא להשאיר ואקום שמתמלא בצעקות ההמונים והפופוליסטים, חבל שזה לא קורה. לו ההנהגה היתה עושה את תפקידה ומבהירה את המדיניות (שנובעת מהחוק והנורמות הרצויות), הרמטכ"ל היה צריך לוודא שמשמעותה ברורה בשטח, כך היה מקבל שבחים או ביקורת על הביצוע ולא על התוויית המדיניות, והצבא לא היה בלב הסערה הפוליטית. זאת, למרות שלא ניתן להימנע מכך לחלוטין, שכן משימתו בשטחים פוליטית במהותה.