כל האנשים משקרים ומתרצים, בין אם כדי להימנע ממבוכה, להסתיר סיפור אהבה, בעיה עם ההורים, להינצל מתביעה משפטית, להישאר בעמדת כוח ועוד. לכן, אנחנו נחשפים לכך שפוליטיקאים משקרים הרבה. החלטותיהם חשופות לעין הציבור, אמירות עבר שלהם נרשמות ומוזכרות בעת לא נוחה, וכן הלאה. זאת הסיבה לכך, שפוליטיקאים יעדיפו להסתיר מאיתנו ככל הניתן, והאינטרס שלנו הפוך. "I did not have sex with that women".
אבל יש הבדל בין מצב בו אנחנו משקרים לאחרים ומודעים לכך שאנחנו עושים זאת, לבין מנגנון "ההצדקה העצמית" בו האדם משקר לעצמו, כדי להתגבר על הצורך להתמודד עם רגשות אשם או דיסוננס בו הוא חש. במקרה הראשון, האדם יודע להבחין בין רע וטוב, בשני הוא משכנע את עצמו שיש הצדקה למעשה שאינו ראוי: "לא היתה לי אפשרות אחרת"; "עשיתי את מה שטוב למדינה"; "הגיע לנבלות האלו לחטוף".
כאשר התחילו קולות נגד בוש להודות בכך שהפלישה לעיראק היתה טעות, בפרט אחרי שברור היה שלא היה נשק להשמדה המונית ברשותו של סדאם, מה שהיה הנימוק לפלישה, הוא מצא נימוקים חדשים להצדקתה – We were getting rid of a very bad guy, זה היה דרוש לטובת המלחמה בטרור, קידמנו בכך שלום במזרח התיכון ודמוקרטיה בעיראק, קידמנו את הבטחון של ארה"ב. גם אחרי שסוכנויות המודיעין של ארה"ב הוציאו דו"ח שהפלישה הגבירה את ההקצנה האיסלאמית והסיכון לטרור בוש השיב: "I've never been more convinced that the decisions I made are the right decisions".
כאשר ג'ונסון נאלץ להתמודד עם המציאות המרה לגבי המלחמה בוייטנאם, הוא ענה בקביעות שהוא משוכנע שכל אסיה תהפוך לקומוניסטית במקרה של נסיגה. מרגע שאובמה וקרי החליטו שהכרחי להגיע להסכם עם איראן, הם עשו הכל כדי להצדיק מדוע זאת ההחלטה הנכונה (כולל לשקר במודע ולפעול מאחורי הקונגרס), ואחרי חתימתו מדוע זה ההסכם הנכון. בשונה מהדוגמאות הנ"ל, שקיימת הסכמה רחבה יחסית לגבי תוצאות ההחלטות, לגבי הסכם הגרעין לעולם לא נדע מה היה קורה אם ההסכם היה נשמר. אבל ברור, שלא חשוב מה יקרה טראמפ וממשלו יצדיקו בכל מחיר את ההחלטה לבטל את הסכם הגרעין ואובמה יטען בתוקף שזה היה הסכם מצוין.
טראמפ, יותר מכל נשיא אחר בעבר, הופך כל סוגיה לאישית שלו ולכן משפט כמו "Mistakes were made", שנשיאים רבים (או מקורביהם) אמרו בעבר לא ישמע בתקופתו. לכן, גם מנגנון ההצדקה העצמית של טראמפ, מפותח במיוחד (אולי זה הנרקיסיזם הקיצוני שאני מזהה אצלו). נשיאים רבים העדיפו ריחוק כדי שיהיה להם חופש.
ניתן לזהות דוגמאות לתופעה גם בישראל. מידת המחויבות של נתניהו בנוגע להתנגדותו להסכם הגרעין עם איראן, חייבה אותו להצדקה עצמית, לדוגמא אחרי שנאומו בקונגרס נכשל במניעת ההסכם (למרות שהביא תהליכי חקיקה חיוביים, אך פחות מעניקי רייטינג). לכן, אחרי עזיבת ההסכם ע"י טראמפ יכולנו לשמוע עד כמה נתניהו "צדק" לגבי ההסכם, למרות שהמעשה של טראמפ לא מראה את זה.
כמדומני שכחברה אנחנו נמצאים במצב של הצדקה עצמית בנוגע לסכסוך הישראלי-פלשתיני. לא כדי להתמודד עם הצורך להפעיל כוח, אלא כדי להצדיק מקרים שמציקים למצפוננו. אלאור אזריה הוא דוגמא מובהקת, אבל גם חוסר הנעימות שאנחנו חשים בתקריות האחרונות על גבול הרצועה או באופן הפעלת הכוח ב'צוק איתן'. "הכל באשמת חמאס"; וגם "תושבי הרצועה בחרו בחמאס, זה מגיע להם". זה לא אומר שאנחנו אשמים בהכל או ברוב הדברים, זה רק אומר שאנחנו נמצאים בנקודה בה נצדיק כמעט כל דבר, גם כאלו שבעבר היה ברור לנו שהן שגויות (בין אם שיקרנו לגביהן ובין אם הודינו בטעות).
יש הרבה אפור במרחב בין לשקר במודע לבין הצדקה עצמית. במרחב הזה, פועל ההיסטוריון הגדול, הזכרון הסלקטיבי. רוב גדול של האמריקאים, רפובליקנים ודמוקרטים, תמכו ביציאה למלחמת המפרץ, כיוון שהאמינו שסדאם מחזיק בנשק להשמדה המונית. אחרי שהתברר בודאות שלא נמצאו אמצעי השמדה המונית היה צריך להצדיק את התמיכה ליציאה במלחמה. מרבית הרפובליקנים שכנעו את עצמם שנשק להשמדה המונית נמצא. דמוקרטים לעומת זאת התמודדו אחרת, לעומת 72% שהאמינו שסדאם מחזיק בנשק השמדה המונית לפני המלחמה, רק 26% זכרו שהאמינו בזה ב-2006. כדי לחזק את זכרונם הם טענו "ידענו כל הזמן שבוש משקר".
"I will look at any additional evidence to confirm the opinion to which I have already come" (Lord Molson, British politician)
פינגבאק: עמר דנק: הצדקה עצמית מול שקרים ותירוצים - ייצור ידע