לפני קצת יותר מחודשיים הסתיימה מלחמה קלאסית מהסוג הישן, בין שתי מדינות על חבל ארץ בשם נגורנו-קאראבאך. פירוש השם הוא ה"גן השחור בהרים" (Mountains black garden). ניתוחים על המלחמה החלו לזרום בשפע, תמונות של מטרות מושמדות ומשחקי צבא, אבל אני רוצה לספר על המלחמה מהזווית האסטרטגית והרקע המדיני פוליטי, ולא על המשמעויות הטקטיות שלה (האם צריך תמרון, איזה מטרות נתקפו ומה אפשר ללמוד עבור צה"ל).
ב-9 בנובמבר חתם ניקול פאשיניאן, ראש ממשלת ארמניה, על הסכם הפסקת אש, שחתם את התבוסה הארמנית, במה שהפך את תוצאות המלחמה הראשון בין ארמניה לאזרבייג'ן. הסיבוב הקודם כלל 6 שנים של סכסוך אלים, שבסופן שנתיים של מלחמה בין 1992-1994 שהסתיימו בנצחון ארמני, כיבוש נגורנו-קאראבאך ועוד 7 מחוזות במעטפת של החבל. 20000 הרוגים ועוד מיליון אנשים שחוו טרנספר, כ-700000 אזרים שהועברו מהטריטוריה שארמניה תפסה במעטפת של נגורנו-קאראבאך והחזיקה ע"י צבא, וכ-300000 ארמנים שיצאו מאזרבייג'ן.
מקור הסכסוך הוא לפני כמאה שנה, כאשר ברה"מ השתלטה על הקווקז. היא שמה את חבל הארץ הזה תחת הרפובליקה הסוציאליסטית של אזרבייג'ן הסובייטית, למרות שרוב אוכלוסייתו היתה ארמנית. זאת לא היתה בעיה כל עוד השלטון המרכזי היה במוסקבה. גם הבדלי הדת בין הנוצרים האורתודוקסים של ארמניה למוסלמים השיעים של אזרבייג'ן לא היוו בעיה במדינה אתיאסטית והאוכלוסיה התערבבה במידת מה – נוצרים התפשטו לתוך אזרבייג'ן וההיפך. במהלך שנות ה-80 כאשר ברה"מ החלה להתפורר התחילו מחאות על רקע דתי, כאשר הארמנים התחילו להתלונן על אפלייה וקמפיין אזרי נגדם. הפיצוץ הגיע ב-1989-90 בנגורנו-קאראבאך, אבל גם בערים הראשיות של אזרבייג'ן, באקו וסומקייט, שבהן היו פוגרומים נגד ארמנים. בסופו של דבר הצבא הסובייטי התערב, והחיל משטר צבאי כדי לדכא את האלימות. ב-1991 כאשר ברה"מ קרסה, שתי המדינות זכו לעצמאות, חבל נגורנו-קאראבאך הכריז על עצמאות מאזרבייג'ן (הרפובליקה הארצאכית). זה הפך את ההתנגשות האלימה לבלתי נמנעת. בפרט, כאשר פוליטיקאים בשתי המדינות הצעירות ראו בג'ינגואיזם (פטריוטיות קיצוני, בפרט בראיה של כוח ומדיניות חוץ) מסלול קצר לצבירה של כוח פוליטי בבית. דף הויקיפדיה של רפובליקת ארצאך מתורגם ל-94 שפות(!), אך לא לעברית. תזכרו את זה כאשר ישראל זועקת לגבי צביעות.
הנצחון של ארמניה היה מדהים. מדינה של מיליון נפש בערך ניצחה מדינה שגדולה ממנה פי 3. הנצחון הושג בעיקר בעזרת כשירות טובה יותר של הצבא והלוחמים, ולכידות למען המטרה, הקמת מדינה ארמנית שנגזלה מהם ע"י הטורקים, אחרי שבסוף מלה"ע ה-1 השמידו כמיליון ארמנים מאזור אנטליה. הארמנים ראו בזה השלמת מעגל מול הטורקים, ומבחינתם אזרים טורקים היו כמו אנטוליים טורקים. מלבד נגורונו-קאראבאך, ארמניה השתלטה צבאית על 7 מחוזות מסביב לחבל (מהם גירשה אזרים), בסה"כ שטח של קרוב ל-14% משיטחה של אזרבייג'ן.ארמניה ניצחה בקרב, אבל היא לא יכולה היתה לכפות שלום על אזרבייג'ן שגדולה ממנה בשטח, במשאבים ובאוכלוסיה. הסכסוך נשאר פתוח, על אף הסטטוס קוו. מדינות העולם לא הכירו בכיבוש הארמני נגורנו-קרנאבאך לאור הסדר העולמי לפיו מדינות לא יכולות להשיג שטחים בכוח. ארמניה נמנעה מסיפוח נגורנו-קאראבאך והעדיפה לשמור על עצמאות חבל הארץ, לטובת שימור קלפים במו"מ וצמצום ההאשמות לגבי תוקפנותה. במקביל, היא קראה למדינות אחרות להכיר בעצמאותו של חבל הארץ, אבל נמנעה מהכרה כזאת בעצמה.
מועצת הבטחון קראה לנסיגה ארמנית מ-7 המחוזות שמקיפים את נגורנו-קרנאבאך. ובמקביל הוקמה "קבוצת מינסק" בראשות רוסיה, ארה"ב ועוד מדינות, כדי לדון בפתרון לסכסוך בין ארמניה לאזרבייג'ן. המדינות שנכללו בקבוצה היו סביבה אסטרטגית נוחה לארמניה: ברה"מ היתה התומכת שלה, בארה"ב היה לובי קטן של ארמנים, אבל הבעיה האסטרטגית של ארמניה היתה שכל פתרון לסכסוך צריך לכלול ויתורים טריטוריאליים על שטח בו היא מחזיקה, לכן היא התנגדה להצעות שעלו בשיחות. בדו"ח שיצא לגבי השיחות הוגדרה האסטרטגיה של ארמניה "שימור הסטטוס קוו, עד להכרה בינ"ל ואזרית בעצמאות של נגורנו-קאראבאך".
ב-2007 גובשו "עקרונות מדריד" לפתרון הסכסוך ע"י העולם:
– נסיגה של ארמניה מ-7 המחוזות מסביב לחבל, וחזרה של כל הפליטים לבתיהם.
– שמירה על עצמאות נגורנו-קאראבאך, ע"י כוחות בינ"ל וערבות בינ"ל ובמקביל דיון על מעמדו של החבל בבוררות בינ"ל ומתוך רצון טוב.
– מעבר יבשתי בטוח בין ארמניה לנגורנו-קאראבאך.
הדינמיקה הפוליטית עושה את שלה, וב-2006 החילה הרפובליקה של ארצאך את החוק על 7 המחוזות מסביבה, והתחילה ליישב שם ארמנים (מתנחלים) במטרה לקבוע עובדות בשטח. דעת הקהל בארמניה השתנתה בהדרגה מ"שלום תמורת שטחים" ל"אלה לא שטחים כבושים אלא אדמות מולדת".
אזרבייג'ן לא הסתירה את הנכונות שלה להחזיר לה את השטחים בכוח צבאי. בעזרת יצוא נפט וגז הגדילה באקו את תקציב הבטחון שלה פי 10 בתוך עשור. מ-448 מיליון דולר ב-2006, ל-4.8 מיליארד ב-2016. ארמניה לעומתה דשדשה כלכלית והיתה תלויה לחלוטין במוסקבה, מה שחייב אותה לרכוש נשק רק ברוסיה, לעומת אזרבייג'ן שרכשה מערכות נשק גם בישראל וטורקיה. המשמעות האסטרטגית היתה שמאזן הכוחות נטה לחלוטין לטובת אזרבייג'ן, סוגיה שארמניה לא היתה מסוגלת "לעכל".
באביב 2018 הוביל עיתונאי בשם ניקול פאשיניאן מחאות שהובילו לנפילת הממשלה בירבאן (בירת ארמניה), תחת ההבטחה לפתיחות פוליטית והליכה מערבה. הרטוריקה האנטי-רוסית גברה ופוליטיקאים הצהירו ש"ארמניה לא צריכה את רוסיה, היא יכולה לצעוד לבאקו לבד". סימני האזהרה היו באוויר, כיוון שבאפריל 2016 במספר ימי קרב שהיו בין המדינות הרוויחה אזרבייג'ן שטח קטן של 4-5 קמ"ר, בעקבותיהם הזהיר מי שהיה מפקד הצבא של נגורנו-קאראבאך שהבטחון העצמי בארמניה מנותק מהמציאות. אבל דבריו התקבלו בביטול. במרץ 2019 הודיע שר ההגנה הארמני שהאסטרטגיה של ארמניה אינה עוד "אדמה תמורת שלום" אלא "מלחמה להשגת שטחים חדשים", במידה ובאקו תיזום פעולה צבאית.
באוגוסט 2019 ביקר פאשיניאן בסטפאנאקרט בירת ארצאך והכריז "ארצאך זאת ארמניה, וזהו זה" (סיפוח עכשיו), מה שנועד כדי לצבור תמיכה פוליטית כנגד יריביו שעדיין תמכו בפשרה. וכתגובה ללחץ ולקריאות בינ"ל לכך ש"נוסחת מדריד עדיין בתוקף כיוון שאיש לא הוריד אותה מהשולחן".
התבוסה תפסה את ארמניה בתדהמה, טורים של פליטים עושים את דרכם מנגורנו-קאראבאך לכיוון ארמניה, במה שצפוי להיות טיהור אתני של חבל הארץ.
אני מניח שיש הסבורים שניסיתי להעצים את האנלוגיה שיש בין הסיפור הארמני לסיפור הישראלי, אבל האמת שממש לא. נמנעתי מכתיבה על המלחמה הזאת, כיוון שלא היה לי ידע מספיק. אבל בשבועיים האחרונים קראתי רבות על הסכסוך ולתחושתי הבאתי את הקומה האסטרטגית נאמנה. לצד הדמיון יש גם הבדלים שחשוב לציין. ישראל מדינה חזקה ומפותחת הרבה יותר מהמדינות הסובבות אותה. הפלסטינים חלשים מתמיד והתמיכה הערבית בהם פחתה מאוד. למרות זאת יש כמה לקחים שניתן ללמוד:
– בשם רטוריקה פוליטית פנימית, הממשלה בירבאן זנחה את התמיכה של רוסיה מבלי לקבל תמיכה וגב פוליטי במערב. אני מניח שזה אפשר לפוטין לא להתרגש מהתבוסה הארמנית, היא לא פגעה במעמד של רוסיה אלא ההיפך, מאפשר להראות מה קורה אם מאבדים את הגב הרוסי. ישראל לא יכולה לאבד את התמיכה האמריקאית, למרות כוחינו היחסי. ללא גב אמריקאי חיינו בזירה הבינ"ל יהיו קשים מאוד. זה רלבנטי מתמיד, לאור המתחים הצפויים עם הממשל הדמוקרטי.
– יש חשיבות רבה ללגיטימציה בינ"ל בנוגע לשטחים.
– פופוליזם פוליטי ובטחון שכוח יכול לפתור הכל מתנפצים בסופו של דבר אל מול המציאות.
– סכסוכים שנראים יציבים, וסטטוס קוו שנראה נוח צפויים להתפוצץ יום אחד. השאלה היא רק מתי זה יקרה.
– ריאליזם אסטרטגי עדיפים על משיחיות. צריך לדעת לעשות הערכת מצב ריאלית לגבי יכולותיך ולגזור ממנה את המדיניות. למשל, ישראל לא יכולה להשמיד את תכנית הגרעין האיראנית, ובלי ארה"ב יכולת ההשפעה שלנו נמוכה. גם את האיראנים בסוריה לא ניתן להוציא בכוח צבאי, למרות התקיפות הרבות ויש עוד דוגמאות רבות.
