כושי בדרום אפריקה בא לבנק עם צ’ק ואומר לפקידה, “אני רוצה להפקיד את הצ’ק.”
הפקידה אומרת, “אין בעיה רק תחתום בבקשה מאחורה.”
הכושי אומר, “לא, אני רוצה להפקיד ככה.”
הפקידה אומרת, “אבל אתה חייב לחתום אחרת לא נוכל להפקיד לך את הצ’ק.”
הם מתווכחים ומתווכחים עד שהמנהל שומע אותם וקורא לכושי ללשכה שלו.
כשהכושי נכנס ללשכתו, המנהל לוקח אלה, מפוצץ אותו במכות ושולח אותו החוצה.
הכושי מגיע לפקידה, מוציא את הצ’ק, חותם מאחורה ונותן לה אותו כדי שתפקיד אותו בחשבון.
“אם היית מקשיב לי וחותם”, אומרת לו הפקידה, “לא היית מקבל מכות.”
הכושי המסכן משיב לה, “את אמרת, הוא הסביר…”
בשבוע שעבר חולל הרמטכ"ל מהומה כאשר נאם בכנס השנתי של ה-INSS ודיבר על הסכם הגרעין עם איראן. אני שמח על דבריו כיוון שהם מאפשרים הזדמנות אם רק רוצים לדבר על המהות, מה שבישראל לא אוהבים לעשות, ולא האם הרמטכ"ל צריך לעסוק בסוגיה מדינית כזאת רגישה, סוגיה שבישראל מאוד אוהבים לעסוק בה. המהות היא חלופת התקיפה באיראן, וכפועל יוצא מהן החלופות האמיתיות מול איראן. לדבריו של הרמטכ"ל התייחסתי ראשונית:
נתחיל בחלופת התקיפה, כאשר מונה נתניהו מחדש כראש ממשלה ב-2009 הוא החליט שסוגית הגרעין האיראני תעמוד בראש סדר העדיפויות המדיני של ממשלתו. ישראל רצתה להניע את ארה"ב לפעולה, וממשלת ישראל אמרה לעולם "אם אתם לא תפעלו, אנחנו נתקוף". מבחינה אסטרטגית יש להצהרה כזאת 2 משמעויות סותרות: הראשונה, מבחינת מדינות העולם – איחולי הצלחה לבביים, הנה מצאנו מי שמוכן לשלם את מחירה של מלחמה כוללת; השניה, בעיקר מבחינת ארה"ב – תקיפה ישראלית באיראן צפויה לסבך את ארה"ב במלחמה, הן בגלל הכוחות שלה שמוצבים בעיראק ובחצי האי ערב, והן בגלל שהיא תצטרך לסייע למדינות החסות שלה (כמו סעודיה) בהגנתן, כפי שעשתה כאשר סדאם תקף את כווית.
בראייתי, המהלך של נתניהו הצליח. הוא גרם לממשל אובמה ולמדינות העולם לעסוק בסוגיה האיראנית יותר ממה שהם התכוונו לעסוק. זה הוביל לגיבושן של סנקציות משמעותיות על המשטר האיראני, תוך גיוסן של רוסיה וסין להחלטת מועצת הבטחון. בדרך אפילו שכנעו את רוסיה לא להעביר 300-S שהאיראנים שילמו עליה. בחלוף שנתיים הטמפרטורות עלו, האיראנים הודיעו על הרכבת צנטריפוגות מתקדמות והגדלת העשרה ל-20%, האו"ם הוציא דו"ח שאיראן עושה צעדים לבנות פצצה. שני הצדדים הסלימו את התגובות שלהם, מהצד האיראני יש קווי דמיון למה שאנחנו רואים עכשיו.
שנת 2012 היתה שיאו של האיום הישראלי בתקיפה, בגלל הבחירות בארה"ב. ממשל אובמה חשש שישראל תתקוף גם ללא תיאום עם ארה"ב בגלל הבחירות בנובמבר. כתוצאה מכך נשלחו לישראל שבוע אחרי שבוע בכירי הממשל, כדי להבהיר לישראל שמבחינת ארה"ב יש רמזור אדום לתקיפה באיראן. המושג נטבע לפני תקיפת הכור בעיראק, כאשר בגין הבין שיש לו רמזור צהוב מממשל רייגן לתקוף את הכור. ארה"ב העריכה באמת ובתמים שתקיפה ישראלית באיראן תביא למלחמה רחבה מול איראן אליה תיגרר ארה"ב. המחיר של מלחמה כזאת יהיה כפול, גם מחיר גבוה מאוד לשוק האנרגיה העולמי, וגם מחיר כבד מאוד עבור ארה"ב. כל זאת אחרי שארה"ב רק התחילה להתאושש ממשבר כלכלי עצום שהביא לתבוסה דמוקרטית בבחירות האמצע של 2010. אבל מחיר המלחמה יהיה לא רק כלכלי, אלא יגרור את ארה"ב למלחמה שלישית במזרח התיכון, עם השקעה של עשרות אלפי חיילים, מערכות הגנה ואלפי טיסות תקיפה באיראן. כל התענוג הזה שווה כ-4-5 שנים עיכוב בתכנית הגרעין האיראנית. אנליסטים בארה"ב העריכו שתקיפה ישראלית יכולה להביא לעכב פצצה איראנית בשנה עד שנתיים לכל היותר, זה כאשר איראן לא החליטה לבנות פצצה. יותר מכך, לכולם ברור שיש ספק על הצלחת התקיפה לאור העובדה שהיא צריך לעבור במדינות נוספות בדרך לאיראן, בעת ההיא, עוד ניתן היה לדמיין שאפשר לעבור בעיראק כיוון שצבא ארה"ב שלט בשמי עיראק. להלן ניתוח שפורסם במכון המחקר CSIS בוושינגטון:
המסקנה החד משמעית של ממשל אובמה היתה ארה"ב היא שמלחמה מול איראן היא גרועה עבור ארה"ב – מאיר דגן אומר את זה בקולו לאילנה דיין (דקה 36:52). למעשה, אחרי הספינים על מאיר דגן, זאת היתה לב הסוגיה בגללה ראשי מערכת הבטחון בישראל סברו שלא נכון לתקוף באיראן: "ישראל לא יכולה לכפות על ארה"ב מלחמה מבלי שזאת תסכים לזה, כאשר היא תוקפת ע"י מטוסים אמריקאים. המחיר האסטרטגי שנשלם יהיה כבד מאוד, ובלי להבטיח שאיראן לא תהיה גרעינית". בספטמבר הוגש לקונגרס דו"ח שכלל את המסקנות הבאות:
an Israeli decision to risk indeterminate war with the Islamic Republic … would be momentous, transforming the regional order in ways that cannot be inferred from past wars…
An Israeli strike on Iran could raise significant questions for Members of Congress, both short and long-term. These include, but are not limited to, the following:
• How might a strike affect options and debate regarding short-term and long-term U.S. relations and security cooperation with, and foreign assistance to, Israel and other regional countries?
• Would an Israeli strike on Iranian nuclear facilities be considered self-defense?
Why or why not? What would be the legal and policy implications either way?
• How might a strike affect the implementation of existing sanctions legislation on Iran or options and debate over new legislation on the subject?
• How might Congress consult with the Obama Administration on and provide oversight with respect to various political and military options?
בנובמבר 2012 התפוגג איום התקיפה הישראלי. מרגע, שאובמה נבחר כנשיא, היה ברור לכל בר דעת שישראל לא תתקוף באיראן במשמרת של אובמה. כדאי להביט על הערכת המצב ולהבין שזאת ההחלטה המעשית היחידה שעמדה בפני ראש ממשלה ישראלי באשר הוא. מנקודה זו הסתיימו המנופים של ישראל על ממשל אובמה שצעד בנתיב המו"מ על מנת להגיע להסכם עם איראן. האסטרטגיה של ישראל השתנתה מ"ניסיון להניע את ארה"ב לפעולה" ל"ניסיון למנוע מארה"ב להגיע להסכם" (לשם ההבהרה, ישראל לא מתנגדת להסכם בצורה מוצהרת, היא מעוניינת שההסכם יכלול פירוק מלא של תשתיות הגרעין, איסור על פיתוח טילים והפצת טרור. בראייתי, זה הסכם לא אפשרי, ולכן ישראל למעשה התנגדה להסכם מעשי). האבסורד הוא שזה היה התוצאה הרצויה של האסטרטגיה המקורית של ישראל.
הארכתי בדברים כדי שניתן יהיה לנתח את הדברים של הרמטכ"ל כוכבי, על כך שהנחה את צה"ל להכין אפשרות לתקיפה באיראן. המחירים של תקיפת מנע באיראן רק גברו. את ההמחשה לכך, ניתן היה לקבל בתקיפה האיראנית של מתקן הנפט הסעודי באבקייק. יכולתה של ישראל לפגוע במתקני הגרעין של איראן מוגבלת מאוד מאוד. תכנית הגרעין האיראנית פרוסה על פני אתרים רבים, ואין לישראל יכולת לתקוף את המתקן בפורדו. במקרה הטוב, ישראל יכולה לדחות בשנה, ובמחיר של לגיטימציה לאיראן לגרש את הפקחים ולרוץ לבנות פצצה. אם יש מישהו שחושב שבמצב הכלכלי הנוכחי של משבר הקורונה, דמוקרטיה כמו ישראל יכולה לשלם את המחיר של מלחמת מנע כזאת, הוא בראייתי חסר אחריות.
ארה"ב לא תהיה מוכנה לאיים בתקיפה על איראן, כיוון שאינה מוכנה לממש את התקיפה הזאת, ולשם את מחירה. אסור להציב קווים אדומים אם אינך מתכוון לממש אותם, כפי שלמד אובמה בנוגע לנשק הכימי בסוריה (אגב, לעומתו לטראמפ לא היתה בעיה להציב קווים אדומים ולא לעמוד מאחוריהם). יותר מכך, היא לא מוכנה לשלם את מחירה של תקיפה ישראלית. המינויים שביידן עשה לטיפול בסוגיה האיראנית מלמדים שהוא מתכוון לעשות מו"מ עם האיראנים, כדי להוריד את הבעיה הזאת מסדר היום המדיני של ממשלו. ארה"ב יכולה לחיות עם איראן גרעינית ולגבש מדיניות הרתעה כנגדה.
בתוך ישראל כדאי לעסוק במשמעות הדברים של כוכבי בנוסף למשמעות המדינית של אמירתו. הטענה שלי, שלישראל אין יכולת תקיפה אמינה באיראן, והיא לא תוכל לבנות כזאת – לא בהיבט היכולת הצבאית ולא בגילוי נכונות להוציא אותה לפועל. האם במצב הזה נכון להכין חלופה צבאית לתקיפת אתרי הגרעין באיראן? אני מתקשה למצוא את הסיבה. למי שטוען שאיראן מתכוונת בכל מקרה לבנות פצצה, אני ממליץ להשקיע את הכסף בהיערכות ליום הזה.
