לאחרונה התפרסמו מספר מאמרים בדבר הצורך החיוני של צה"ל לתמרן במלחמה הבאה מול חיזבאללה, או לחילופין לחזור לאסטרטגיה של הכרעה. בחלק מהמקומות רווחת הטענה ש'כיפת ברזל' היא טעות שגורמת לנו להימנע מהחלטות "קשות ומכריעות". ברצוני לטעון שהטוענים זאת, מתעלמים מדבר אחד פעוט, ניתוח הבעיה האסטרטגית, וכתוצאה מכך תמיכתם בתמרון היא בדרך ללא מוצא.
ניתוח אסטרטגי הוא תמיד ייחודי לאור בעיה ייחודית. אין זה אומר שלא ניתן ללמוד מדוגמאות אחרות או לערוך השוואות, אבל לא ניתן לעשות שימוש באקסיומות שמכתיבות את הניתוח. אני מציין זאת בגלל שאמירות כמו "בעיני הסיפור העיקרי שבגללו אנחנו צריכים את התמרון, הוא קיצור משך המערכה", "צה"ל לא צריך לחשוש מחיכוך עם האויב אלא לחתור אליו ולראות הזדמנות להשמידו. יש צורך לממש רעיון מבצעי שבבסיסו מילת מפתח אחת: התנפלות", הן אקסיומות, שהבעיה בהן, ששמעתי אותן לאורך 25 השנים האחרונות, עד שהן הגיעו למבחן המציאות. עוד לא שמעתי הסבר הגיוני איך התמרון מקצר את משך המלחמה, אם הוא לא מסיר את האיום.
אותו הסיפור עם האמירה "הצטיידות ישראל בכיפת ברזל, על אף היתרונות האסטרטגיים המובהקים הגלומים בה, הנה ביטוי לבחירה באסטרטגיה של "הימנעות" מהכרעות גדולות – במקרה זה מול צבאות הטרור בגבולותיה – על פני אסטרטגיה של "החלטיות". גם הטענה הזאת מתחפשת לאקסיומה. מי אמר שהכרעות גדולות זאת הגישה הנכונה? אחת ההנחות של ישראל מקום המדינה, שאין בכוחה להכריע בכוח צבאי את הסכסוך הישראלי-ערבי. בשתי המלחמות אליהן יצאה ישראל בשם העקרון של החלטיות והכרעות גדולות – סיני ושלום הגליל – נכשלנו בהשגת היעדים האסטרטגיים של המלחמה. במלחמת סיני נאצר לא נפל אלא ההיפך, כוחו בעולם הערבי גבר, זה מבלי להפחית מהחשיבות האסטרטגית של הנצחון הצבאי שישראל השיגה. במלחמת שלום הגליל ישראל הצליחה להוציא את אש"ף מלבנון, אבל זה לא מנע את תחית הלאומית הפלסטינית שישראל קיוותה להשיג. גם הסדר החדש במזרח התיכון לא הושג, כמו גם הסכם השלום עם לבנון שהתפוצץ ביחד עם באשיר ג'ומייל.
בקומת האסטרטגיה רבתי, ישראל מאז 1948 אנחנו נוקטים ככלל בגישה זהירה, ולא מנסים לעצב את המציאות למעט בשתי הדוגמאות הנ"ל, שבהן למדנו שיעור בצניעות. ישראל הקפידה על העקרון שצמיחה כלכלית, היא שתשמור על הפער האיכותי מול מדינות ערב, כיוון שתאפשר חינוך מתקדם, שמייצר איכות אנושית. שני אלו יביאו לפיתוח טכנולוגיות צבאיות ייחודיות שישראל זקוקה להן, יכולת אנושית להפעיל אותן, וכסף שיאפשר לנו לבנות צבא חזק.
הסיבה שאני מציין את זה היא כדי להניח את הנחת העבודה של ממשלת ישראל (בלי קשר לעומד בראשה) בבואה לבחון את הפעלת צה"ל, וכדי להראות שהאקסיומות ההתקפיות אינן נכונות, הגם שהן נשמעות נעים באזניים. כדי ליצור צמיחה כלכלית צריך מעט מלחמות ואירועים בטחוניים גדולים. כיפת ברזל משרתת את המטרה הזאת מצוין. כדי לקצר את משך המלחמות, עדיף להפציץ מהאוויר ולקוות להפסקת אש ("הפצץ וקווה לסיום"), כיוון שתמרון קרקעי הוא יקר ומקשה על סיום המלחמה, ולא כמו שטוענים מקצר אותה. מלחמת שלום הגליל לימדה אותנו את הלקח הזה (ארה"ב למדה אותו היטב בוייטנאם, אפגניסטאן ועיראק).
כדאי לציין שהגישה הזאת הוכיחה את עצמה מבחינת ישראל לאורך 73 שנות המדינה. מצבנו האסטרטגי בראיה כוללת השתפר. הסכם השלום עם מצרים הסיר בפועל את האיום הקיומי על פני מדינת ישראל, אפשר לנו לצמצם את צה"ל ולצמוח כלכלית. מרבית מדינות ערב נמצאות במשבר פנימי עמוק: בלוב, סוריה ותימן מתחוללת מלחמת אזרחים, בדיקטטורה הצבאית של א-סיסי במצרים יש בעיות כלכליות שמחייבות קירבה לישראל ולא עימות, ערב הסעודית מחפשת את קירבת ישראל בגלל האיום האיראני והבעיות בתימן. הבעיה הפלסטינית נמצאת על אש נמוכה במיוחד. בסך הכל בהסתכלות מאקרו, הימנעות מהרפתקאות אסטרטגיות פעלה לטובת ישראל לאורך השנים. כמובן, שאין זה מבטיח דבר לגבי העתיד. בנקודת הזמן הנוכחית, ולא משנה מי יהיה ראש הממשלה של ישראל, ישראל לא רואה לנכון איזה יעדים מדיניים ניתן להשיג באממצעות הפעלת כוח צבאי, מלבד שקט. במהלך דיוני השמיניה על הבעיה האיראנית סיפרו לי על תשובתו של אחד השרים כאשר נשאל מה רוצים מצה"ל במידה ותתפתח מלחמה בלבנון אחרי תקיפה באיראן, והוא ענה "שקט".
אחרי שהארכתי בדברים אני רוצה לחזור לתמרון. צודקים תומכי התמרון בטענתם לפיה לא חשוב כמה ישראל תפציץ במלחמה הבאה על בסיס מודיעין איכותי, בקצב גבוה של אלפי מטרות ביום ותחולל הרס נורא בלבנון, היא לא תצליח להסיר את איום הטילים והרקטות, שימשיכו לנחות כאן במאות ואלפים. הם גם צודקים בכך שאסטרטגיית המלחמה הזאת מובילה למבוי סתום. אני כמוהם סבור שלאור העובדה שבתוך מספר שנים יהיו לחיזבאללה ובהמשך לחמאס מאות רבות של רקטות מדוייקות הנזק למדינת ישראל יהיה נורא, והתוצאה של מלחמה בה שני הצדדים מסבים אחד לשני נזק גדול ככל יכולתם אינה טובה לישראל. הם מזהים את הבעיה האסטרטגית נכון. אבל הצעתם מתעלמת מדבר מרכזי – מקבלי ההחלטות בישראל (ושוב איני סבור שזה נוגע אישית לנתניהו, זאת ראיה אסטרטגית מפוכחת), לא מזהים בתמרון פתרון לבעיה הצבאית שעומדת מולם.
צודקים מקבלי ההחלטות שתמרון לא פותר את הבעיה האסטרטגית שיש בפניהם. הוא לא מסיר את האיום הרקטי מעל ישראל ולא מאפשר להגיע להפסקת אש מהירה, ובכך מהווה משקולת אסטרטגית. כיבוש שטח לא מהווה נכס אסטרטגי מול ארגוני גרילה סמי צבאיים, כפי שרצועת הבטחון לימדה אותנו, וגם לא נכס למו"מ על תנאי הסיום, כיוון שלא יבוא לכאן כוח צבאי שימנע בכוחו התפתחות מחודשת של איום צבאי (אין כוח או"ם שיהיה מוכן להילחם עבור הסרת איום מעל ישראל). הסיבה שאיום כזה ייוצר מחדש נובעת מכך, שישראל לא תשמיד את העדה השיעית בלבנון, וגם לא את הפלסטינים ברצועת עזה, זה בשונה מצבאות ערב שפגיעה בהם סיכנה את המשטרים. לכן, הטענות של "התמרוניסטים המכריעים" נופלות על אזניים ערלות. כדאי גם לזכור שזאת היתה המנטרה הקבועה בכל העימותים הקודמים, וזה למרות שהלקח האסטרטגי לא היה בצידם. בכל העימותים הקודמים, ישראל לא היתה נשכרת מהפעלתו של תמרון מהיר ומכריע, כיוון שלא היו לנו הישגים שרצינו להשיג.
הנקודה היא שלמרות קריאות ה"זאב, זאב" אחרי העימותים האחרונים, הפעם צריך להתייחס לדברים אחרת. האיום הרקטי המדויק בהיקפים גדולים צפוי להיות איום אסטרטגי שיכול להביא לנזק כלכלי אדיר למדינת ישראל. איום מדוייק בהיקפים גדולים יהווה אתגר גם למערכות ההגנה של ישראל, אם הוא יפעל לתקיפתן של מערכות אלה בפתיחת מלחמה (וצריך להניח שזאת הכוונה). תמרון שמטרתו פגיעה ניכרת בכוחו הצבאי של חיזבאללה, שמרוכז בדרום לבנון, הוא מטרה ראויה. זאת גם הצעתם הצבאית של התמרוניסטים. הוא לא יצליח להסיר את האיום על מדינת ישראל, אבל בכוחו לצמצם משמעותית את האיום על מערכות ההגנה של ישראל, ולאפשר להן להקטין את הפגיעה בתשתיות הלאומיות. אסטרטגיה צבאית כזאת, שכוללת תמרון, מחייבת תיאום ציפיות עם המדינאים על מה הוא מביא ומה הוא לא מביא. לשם כך מדינת ישראל צריכה ממשלה יציבה שבה ניתן לקיים דיונים בראיה ארוכת טווח, כזאת אין בנמצא בשנים האחרונות. זה מחייב היערכות צבאית ומדינית. זה נכון גם לגבי סוגיות נוספות וקריטיות לבטחון ישראל כמו עסקת הרכש הענקית שאושרה בקבינט בשבוע שעבר. היא נעדרת שאלה מרכזית וחשובה: מה הצורך. המסורת בישראל היא שנקנה ואז נתאים את זה לצורך.
האיום המדוייק מהווה פרק חדש במציאות הבטחונית של ישראל, ומשנה את מערכת השיקולים של הממשלה בבואה להתמודד עם עימות צבאי. בדרך כלל גם כאשר אנחנו יודעים על איום מסוים, אנחנו לא מצליחים להבין את משמעותו לפני ההתנגשות במציאות: איום הטק"א והנ"ט לפני יום הכיפורים, היווצרות חיזבאללה אחרי הכיבוש הישראלי, וגם איום המנהרות וחמאס בעזה. אנחנו נמצאים בנקודת תפר, שבה התפיסה האסטרטגית שהיתה עד היום היתה מתאימה, למרות הטענות שהיא לא התקפית, אבל נוכח פני העתיד היא אינה מתאימה יותר. "התמרון" צריך למצוא לעצמו דרך חדשה אל שולחן הדיונים, לא על בסיס הטענה שהתפיסה הקודמת לא נכונה, זאת דרך ללא מוצא, אלא כיוון שהאתגרים מחייבים תפיסה חדשה.
מסכים מאוד עם הניתוח, ועם המסקנות.
באשר לאסטרטגיה – נדמה שישראל של העשור האחרון מגדילה את ההימור על עקרון בן-גוריוני ותיק : הרתעה.
והאלמנט החשוב בהרתעה הישראלית העכשווית הוא איום על שרידות המדינה והמשטר היריב – בלבנון ובעזה – על ידי הפצצת תשתיות, פגיעה בסמלי משטר, וכו'.
זה כמובן נובע ממצוקה: אין ולא יהיה שום פתרון צבאי לכמויות הטילים והרקטות המדוייקות. לא מערכות הגנה, לא תמרון, לא אש מנגד מהאוויר והקרקע.
יש לראות את מהות התמרון כחלק מאותה הרתעה: מטרתו להעצים את התחושה שאם נצטרך "נגיע עד ביירות" (או עד לבית החולים בעזה).
וחוץ מזה- בהקשר לתמרון המדובר – בכל זאת מדובר עדיין בצה"ל, עם כל המסורות והתסביכים ממלחמות וכישלונות העבר.
הרתעה בראייתי, זאת עצלנות מחשבתית. בישראל כל דבר הוא הרתעה, וכאשר היא קורסת אין הרתעה, ואז היא חוזרת. זה לא עוזר לקבל החלטות.
אני בעד תהליכי קבלת החלטות רציניים על כל הקשיים שלהם.
פינגבאק: מחשבות ראשוניות מתוך ערפל המלחמה | עמדת תצפית