פופוליזם – פרק א׳: מה זה?

סידרה בת 3 פרקים על פופוליזם. בפרק הראשון אנסה להסביר איך מקובל להגדיר פופוליזם, בפרק השני אדבר על פופוליסטים בשלטון, ובפרק האחרון על כמה עקרונות יסוד של פופוליזם. הסידרה מתבססת על הספר What is Populism? של יאן-ורנר מולר, ומאמרים נוספים.

פופוליזם מגיעה מלטינית, POPULUS שפירושה The People. המפלגה הפופוליסטית נוסדה בסוף המאה ה-19 בארה״ב ע״י איכרים מהדרום, ששולי הרווח שלהם נחתכו בגלל הגבלות על יכולתם להעלות מחירים. פופוליזם בא מלשון People, ועיקר הטענות שלהם היו נגד האליטה הכלכלית של צפון מזרח ארה״ב: "המדינה שייכת לוול סטריט. זאת לא הממשלה של העם, ע"י העם ולמען העם, אלא הממשלה של וול סטריט, ע"י וול סטריט ולמען וול סטריט. רוב האזרחים הנפלאים של המדינה הזאת הם עבדים, והמונופול הוא המאסטר". (הביטוי המקורי הוא מנאום גטיסבורג של לינקולן  that government of the people, by the people, for the people, shall not perish from the earth). בשנות ה-90 המפלגה זכתה להצלחה ולאחר מכן נטמעה במפלגה הדמוקרטית. זאת אחת הסיבות שפופוליזם מיוחס לשמאל באמריקה. באירופה פופוליזם מיוחס לימין הלאומני, כאשר מדובר בשמאל נהוג לומר שזה ״השמאל הפופוליסטי״, כמו סיריזה היוונית ופודמוס בספרד.

היה ניסיון להגדיר פופוליזם כמעמד ביניים, שמחובר לאדמה בתוספת מתחום הפסיכולוגיה החברתית: פוליטיקה שמבוססת על פחד, כעס או תסכול. פחד מפני זרים, גלובליזציה, מהגרים, מודרניזציה וכו׳. אבל זאת הגדרה עמומה ובעייתית, כי הרי יש מחאות צודקות, שנובעות מכעס ותסכול שאינן פופוליסטיות. מחאות השחורים לשיוויון בארה״ב בשנות ה-60, וגם מחאת האתיופים וההפגנות נגד ההתנתקות ואוסלו.

הגדרה אחרת לפופוליזם היתה מדיניות חסרת אחריות. אמנם יש דוגמאות ברורות למדיניות כזאת כמו למשל הצעתו של ניקולאס מאדורו, המחליף של צ׳אבס, לשלוח חיילים לחנויות חשמל כדי להצמיד מחירים זולים יותר למוצרים, כמענה לאינפלציה, או של החזית הצרפתית בשנות ה-70-80 שטענה ש-״2 מיליון מובטלים הם 2 מיליון מהגרים יותר מדי״. אבל מרבית הסוגיות אינן כאלה, האם הסכמי סחר חופשי הם מדיניות חסרת אחריות? האם הסכם הגרעין עם איראן זאת מדיניות חסרת אחריות? אלה ויכוחים פוליטיים לגיטימיים, וקשה להגדיר מהי באמת מדיניות חסרת אחריות.

יש עוד כמה ורסיות (להרחבה) אבל אני רוצה לעשות פניית פרסה ולגשת ישר לעניין, לאופן שבו מקובל להגדיר פופוליזם היום. פופוליזם אינו דוקטרינה או תפיסת עולם כמו ליברליזם או קפיטליזם, פופוליזם הוא יצירת עולם פוליטי דמיוני שבו קיימת אמת מושלמת אחת ויחידה, שבה מתאחדים נגד האליטות (״ישראל הראשונה״), שהן תמיד מושחתות, מחזיקות בכוח גדול מאחורי הקלעים ובעזרתו מונעות מהמציאות האוטופית להתגשם. פופוליסטים ימניים נוטים לחבר בין אליטות יריבות פוליטית לקבוצות מיעוט לא שייכות לעם האמיתי. המאבק על תעודת הלידה של אובמה נועד לא כדי לעשות אותו לא לגיטימי כמנהיג, אלא לא חוקי.

הרצון לערער על סדר אינו בהכרח דבר שלילי ולכן מלבד אנטי-אליטיזם, פופוליזם הוא גם אנטי-פלורליסטי. פופוליסטים טוענים שהם ורק הם מייצגים את העם האמיתי, ולא קיימת אפשרות אחרת מלבדם, תהא הסוגיה באשר היא. מי שלא תומך בפופוליסט אינו ראוי להיות חלק מהעם האמיתי. במילותיו של הפילוסוף הצרפתי קלוד לפור, ״פופוליסטים קודם כל מבדלים את העם האמיתי מכלל האזרחים״.

טענת הבסיס של הפופוליזם היא שרק חלק מהאנשים הם האנשים האמיתיים. נייג'ל' פאראג' חגג את תוצאות משאל העם על הברקזיט: "זה נצחון לאנשים האמיתיים". קרי, 48% מהבריטים הם לא חברים לגיטימיים באוכלוסיה. פופוליזם בהכרח לוקח חלק מהציבור ומתייחס אליו כחלק היחיד שחשוב וראוי להתייחסות. חשוב להגדיש, להילחם למען ציבור מסויים זה לא פופוליזם, למשל להילחם עבור החרדים זה לא פופוליזם. אבל לטעון שהרפורמים אינם חלק מהיהדות או שאינם ראויים להתייחסות (לא חשוב אזרחותם, דתם, או מעשיהם) זה כן.

פופוליסטים אוהבים למסגר את מעשי יריביהם כלא מוסריים (כאשר זה פוגע בהם פוליטית) בעוד שמעשים זהים על ידם מקובלים בגלל שזה משרת את "האנשים שנחשבים". מנסור עבאס היה תומך טרור, אנטי ציוני ומה יקרה כאשר יהיה במבצע בעזה כאשר היה חשש שבני גנץ ייסמך עליו, אבל גודל השעה יכול לאפשר לשתף איתו פעולה כדי להימנע מבחירות חמישיות.
"אני מייצג את הציונות האמיתית" – מה זאת הציונות האמיתית, מי קובע מה אמיתי ומה לא אמיתי, ואיך רעיון מופשט יכול להיות ״מדויק״.

פופוליזם מתפתח רק בדמוקרטיה ייצוגית, למעשה הוא תמיד קיים בה, כיוון שפופוליסטים ״מייצגים את העם האמיתי״. מעצם סוגיית הייצוג חשובה לפופוליסטים תדמית דמוקרטית (על כך בהרחבה בפרק פופוליסטים בשלטון). לפופוליסטים אין בעיה עם ייצוג בדמוקרטיה, כל עוד זה הייצוג נכון ורוב לאנשים הנכונים, לעשות את ההחלטות הנכונות. פרט לקביעה מי האנשים הנכונים, פופוליסטים גם קובעים מה האנשים רוצים.

פופוליסטים סבורים שיש טובת כלל אחת ויחידה, שהמפלגה שלהם מייצגת אותה במלואה ובדיוק (בזה הם נשמעים דמוקרטיים לחלוטין). טובת כלל אחת, זה כמו היגיון אחד, אין דבר כזה – זאת אחת הסיבות שפופוליסטים מנסים לפשט לחלוטין את הסוגיות הפוליטיות לסיסמאות בלי תוכן.
ויקטור אורבאן לא השתתף בעימותים לפני בחירות 2010 ו-2014: "אין צורך בדיבייט ספציפי כרגע, האפשרויות לפנינו ברורות לחלוטין… ראיתם מה קורה כאשר עץ נופל על כביש ואנשים מתגודדים סביבו. יש שני סוגי אנשים, אלה שיש להם רעיונות טובים כיצד להזיז את העץ, משתפים אחרים בתיאוריה שלהם ונותנים עצות. אחרים פשוט מתחילים למשוך את העץ מהכביש… כדי לבנות מחדש את הכלכלה לא צריך תיאוריות, אלא פשוט להתחיל לעבוד כדי ליישם את מה שכולם יודעים שצריך לעשות".

פופוליסטים אומרים שברור מה צריך לעשות (תחשבו על ליברמן), ואין צורך בדיון על ערכים, עקרונות או ממצאים אמפיריים. סיסמאות הבחירות של היינץ כריסטיאן שטראכה (המחליף של היידר במפלגת החופש האוסטרית) היו: "הוא רוצה מה שאנחנו רוצים", "הוא אומר את מה שוינה חושבת". סיסמאות הבחירות של צ'אבס היו: "צ'אבס הוא האנשים", "צ'אבס אנחנו מיליונים, גם אתה צ'אבס", "בואו נהיה כמו צ'אבס".
ביטוי נוסף ששגור אצל פופוליסטים הוא על "הרוב הדומם", ומקורו בריצ'רד ניקסון. כאשר פופוליסט נכשל בסקרים או בבחירות, זה לא בגלל רצון הציבור, אלא בגלל שהרוב היה שקט ולא יכול היה לומר מה רצונו.

פופוליסטים לא רוצים השתתפות אזרחית בפוליטיקה, הם מקדשים רק את יום הבחירות. הדיון הציבורי והמעורבות הפוליטית פוגעים ביכולת של פופוליסטים לטעון שהם מייצגים באופן מוחלט את העם האמיתי, כי זה יוצר ניואנסים. פופוליסט רוצה את הכוח, אבל לא את השיתוף. לפופוליסטים אין בעיה עם ייצוג כל עוד הם המייצגים (המשותפת לא מייצגים את הערבים).
ויקטור אורבאן שינה בצורה דרמטית את החוקה ואת כל השיטה אחרי שנבחר ב-2010, בעזרת הרוב שהשיג בבחירות ספיציפיות בפרלמנט, באופן שהבטיח את זכייתו ברוב גדול גם אחרי שמפלגתו נחלשה משמעותית בבחירות שאחרי. מעורבות פוליטית חשובה כיוון שבחירות אינן משקפות את "רצון העם" בכל (ואפילו לא ברוב) הסוגיות, כיוון שבסוף ההחלטה מתרכזת בפתק יחיד. יש המון תחומים שעליהם לא באמת מצביעים, ופוליטיקאים לא בהכרח מייצגים אחר כך את רצון ציבור הבוחרים שלהם, אלא את האינטרסים. תחשבו על ישראל, כאשר משמעת קואליציונית היא מוחלטת, לגבי כל הסוגיות במהלך הקדנציה, המשמעות היא שגם בסוגיות שאינן גורליות לקואליציה רצון העם לא יבוא לידי ביטוי. זה נוח למשול ככה, אבל מעוות את רצון רוב הציבור.

תיאוריות קונספירציה – כיוון שפופוליסטים מייצגים את העם האמיתי, והרצון שלהם מייצג את רצון העם וכן הלאה, הם לא יכולים לעשות שימוש בטיעונים האלה במידה של הפסד בבחירות או בהצבעה כלשהי בפרלמנט. הרי העם לא יכול להיות באופוזיציה. לכן כאשר זה קורה, פופוליסטים צריכים להאשים גורם כלשהו שבגללו לא מומש רצון העם. האליטות בכל זאת שולטות מאחורי הקלעים, שממשיכות לבגוד בעם וברצונו. זאת הסיבה שתיאוריות קונספירציה מתפתחות היטב אצל פופוליסטים.

חשוב לומר, כולם מדברים על ערכים ומוסר. פופוליסטים מדברים בערכים מוחלטים ולא תומכים בעמדה מסוימת, אלא ברצון של אדם מסוים. אם התקבל או נעשה משהו אחר, הם תמיד יאמרו שאם רק היה קורה הדבר האמיתי המציאות היתה אוטופית והבעיות היו נפתרות. ״אם רק הימין האמיתי היה שולט…״, ״למה אתה בוחר בימין ומקבל שמאל״.

זה היה הפרק על מה זה פופוליזם, איך זה נראה ונשמע. בפרק הבא אדבר כיצד פופוליסטים שולטים, למרות שלכאורה הם נגד.

פופוליזם – פרק ב: השלטון

פופוליזם: פרק ג' – למה זה קורה ומה עושים

Saward, M., 2006. The representative claim. Contemporary political theory, 5(3), pp.297-318.
Urbinati, N., 2019. Political theory of populism. Annual Review of Political Science, 22, pp.111-127.
Acemoglu, D., Egorov, G. and Sonin, K., 2013. A political theory of populism. The Quarterly Journal of Economics, 128(2), pp.771-805.
Müller, J.W., 2017. What is populism?. Penguin UK.
Moffitt, B., 2015. How to perform crisis: A model for understanding the key role of crisis in contemporary populism. Government and Opposition, 50(2), pp.189-217.
Mudde, C. and Rovira Kaltwasser, C., 2018. Studying populism in comparative perspective: Reflections on the contemporary and future research agenda. Comparative Political Studies, 51(13), pp.1667-1693.