"רוסיה אף פעם לא חזקה כמו שנדמה, אבל אף פעם לא חלשה כפי שנדמה" טליראן, שר החוץ של צרפת
היקף הכוחות שרוסיה מרכזת בסמוך לגבול עם אוקראינה מעיד על כוונות רציניות לפלוש.
ההקשר הכללי – מאז המלחמה הקרה כל אחד מנשיאי ארה"ב חשב שהוא יפתח יחסים טובים עם רוסיה, אבל במקביל ארה"ב פעלה אסטרטגית נגד מה שרוסיה ראתה אינטרס הליבה שלה.
קלינטון אמר לילצין ב-94 שהוא מרחיב את נאטו "לא כדי לעשות את מדינות ברית ורשה חלק מנאטו במובן הרחב נגד רוסיה, אלא כדי להביא לאירופה יציבות, בטחון, איחוד ואינטרגרציה – מטרה שאתה בודאי שותף לה". ב-1999 ארה"ב ונאטו יצאו למבצע נגד סרביה בעלת ברית של רוסיה והביאה להחלפת מילושביץ'.
בוש יצא חד צדדית מהסכם נגד פיתוח מערכות יירוט נגד טילים ביניבשתיים ב-2002, פלש לעיראק ב-2003, תמך במהפכת הצבע בגיאורגיה קירגיסטאן ואוקראינה ב-2003-5, לקינוח הכריז על כוונתו להציב מערכות הגנה וגילוי בפולין וצ'כיה. אבל למרות כל זה ארה"ב לא חשבה שהיא "פוגעת" ברוסיה אלא מנסה להביא לפריחה דמוקרטית, צמיחה כלכלית ויציבות.
ב-2007 פוטין הבהיר את כוונותיו בנאום בועידת מינכן – "מותר לנו לשאול נגד מי מכוונת ההתפשטות מזרחה של נאטו?".
שנה לאחר מכן הזהיר שגריר ארה"ב במוסקבה ויליאם ברנס שצירוף אוקראינה וגיאורגיה לנאטו היא קו אדום מוחלט עבור מוסקבה. צירופן נמנע אחרי התנגדות גרמניה וצרפת. הפלישה של פוטין לגיאורגיה ב-2008 והפלישה לאוקראינה (כולל סיפוח קרים) ב-2014 הוכיחו שברנס צדק לחלוטין.
מדיניות הריסט של אובמה מיתנה את המתיחות, אובמה התחייב שלא יצרף את אוקראינה וגיאורגיה לנאטו ולא יציב את מערכות ההגנה שבוש התכוון להציב ורוסיה הסכימה להצטרף לסנקציות על איראן במאמץ למנוע ממנה נשק גרעיני, ויותר חשוב הסכימה לאפשר לארה"ב מעבר לוגיסטי לאפגניסטן ולא להיות תלויה רק בפקיסטן. המבצע של נאטו נגד קדאפי בלוב סיים את הרומן הקצר עם מוסקבה ששוב ראתה מהזווית שלה איך ארה"ב מורידה מנהיגים כרצונה.
טראמפ חשב שהוא יצליח לשפר את מערכת היחסים האישית עם פוטין, ולצורך כך התעלם מההתערבות הרוסית בבחירות 2016, והאמין לפוטין יותר מלגופי המודיעין של ארה"ב. לעומת זה, המערכת הפוליטית האמריקאית בתמיכה דו מפלגתית לא היתה מוכנה להסיר סנקציות על רוסיה, בעלות הברית של ארה"ב סירבו להחזיר אותה ל-G-8, ולבסוף מסמך האסטרטגיה הלאומית שיצא ב-2018 הגדיר את רוסיה וסין "מתחרות אסטרטגיות".
היחסים בין ארה"ב לרוסיה ידרדרו, כיוון שיש התנגשות אינטרסים בסיסית: או שארה"ב תכיר בכך שבאזור הסובייטי לשעבר היא מקבלת שהמדינות לא עצמאיות לחלוטין, לא תעודד דמוקרטיה וזכויות אזרח ולפיכך מקבלת את זכותה של מוסקבה להתערב בפוליטיקה שלהן כרצונה או שרוסיה תחשוב שמדינות דמוקרטיות ועצמאיות מסביבה לא מאיימות עליה.
ב-4 שנים הקרובות האפשרות הראשונה לא תקרה (בתגובה פוסט שכתבתי לפני השבעת ביידן, על שינוי המדיניות מול רוסיה למדיניות הכלה), ואילו השניה לא תקרה תחת פוטין וסביר גם כל מנהיג רוסי אחר. ב-2008 פוטין אמר לבוש ש"אוקראינה זאת אפילו לא מדינה", כשנבחר אמר שהאסון האסטרטגי של רוסיה זה מיליוני הרוסים שנמצאים במדינות אחרות.
ביידן הוא הנשיא הראשון שמיומו הראשון רואה ברוסיה יריבה ולא מנסה "להתקרב" אליה.
המצב ברוסיה -לכאורה נראה שפוטין יכול לעשות כרצונו, ואין עליו אילוצים כיוון שהוא דיקטטור חופשי. אבל זה רחוק להיות המצב. אנסה להסביר זאת דרך המשקפיים של ניתוח דיקטטורות עם ״אוטוקרט פרסונלי״ ומעמדו הנוכחי של פוטין ברוסיה.
דיקטטורות פרסונליות הן היום האפשרות הנפוצה מבין הדיקטטורות (האחרות – משטר צבאי ושלטון מפלגה). הדוגמאות הבולטות הנוכחיות לאוטוקרטים פרסונליים הם: צ'אבס ומחליפו מאדורו, אורבאן, ארדואן. בדיקטטורות פרסונליות יש את השחיתות שלטונית הגבוהה ביותר מבין כל צורות המשטר. בטווח ארוך זה מוביל לקצב צמיחה נמוך יחסית ומונע התפתחות של יוזמות כלכליות. אחד הספרים המצויינים שניתח את זה היה Why Nations Fail: The Origins of Power and Poverty של Acemoglo ו-Dragon.
התהליכים שמאפיינים דיקטטורות פרסונליות הם: שימוש בסנטימנט אנטי מערבי; הרחבת פגיעה ביריבים פוליטיים ע״י חוקים ומערכת האכיפה; צורך להרחיב את הסמכות של השליט על חשבון מוסדות מקצועיים; יצירת מנגנון בטחון פנימי שידווח לשליט. כאשר התמיכה בדיקטטור נחלשת הוא מגדיל סמכויות, מחוקק חוקים שיבטיחו את שלטונו לטווח ארוך, ונאלץ לדכא יותר את הציבור ואת היריבים הפוליטיים. זה מוביל לחוסר בטחון כלכלי, שמוביל את האליטה לנהל סיכונים ולהוציא חלק מהכסף מחוץ למדינה או להחזיק אותו במזומן, כפי שקורה ברוסיה עכשיו. זה מביא לבעיה כלכלית, ירידה בתמיכה הפוליטית שמביאה להגדלת הפרסונליות. מעגל קסמים.
בסיום כהונתם של מנהיגים בדיקטטורות פרסונליות הם לרוב מוצאים את מותם או נכלאים. סביר להניח שפוטין מודע לזה לחלוטין. בסדרה על דיקטטורות הסברתי שאין דיקטטור ששולט לבד, כולם זקוקים לקבוצה מסויימת כדי לשלוט, אותה צריך לקנות בכסף כדי שיהיה לה משתלם לשמור על הדיקטטור.כדי לקנות את האליטה צריך כסף שמגיעה ממשאבים של המדינה או מצמיחה כלכלית ומיסים, לרוסיה יש בעיקר משאבי טבע.
ברוב הכהונה שלו פוטין נהנה מתמיכה של יותר מ-70%. בזכות צמיחה כלכלית שהגיעה תודות לקפיצה במחירי הנפט בעשור הראשון של כהונתו 2000-2010, לאחר ירידה קלה בתמיכה הסיפוח המוצלח של קרים החזיר את הפופולריות שלו. מאז 2018 התמיכה בו בירידה והיום היא מתקרבת ל-60% (מלמעלה). אבל זה לא הכל, האמינות שלו נפגעה – בסקר שביקש לבחור ב-5 פוליטיקאים שהציבור מאמין להם, ב-2017 59% ציינו את פוטין ועכשיו רק 32% בחרו את שמו. ב-2017 70% מהרוסים רצו שימשיך לכהונה חמישית ועכשיו רק 48% רוצים זאת, ו-41% מתנגדים.
שתי הדרכים העיקריות בהן דיקטטורים פרסונליסטים מוחלפים זה ע"י האליטה שמחליטה לעשות שינוי ולהמליך מישהו חדש במקומו או התקוממות עממית שמאלצת את הדיקטטור לעזוב או לעשות תהליך דמוקרטיזציה. (הסיכוי שהאליטה תחליף את הדיקטטור גדול יותר מפי 2 לעומת מחאות אזרחיות). בנקודת הזמן הנוכחית לפוטין יש את שתי הדאגות ביחד.מחאות אזרחיות מחייבות את הדיקטטור להוציא כסף על דיכוי, ואז יש לו פחות כסף לאליטה. לכן דיקטטורים מדכאים הכי מעט שנדרש כי זה עולה הרבה כסף.
הכנסות משקי הבית ברוסיה ירדו כל שנה מאז 2013 והמחאות נגד פוטין בחודש ינואר היו במעל 100 ערים. הציבור תמך בסיפוח קרים, אבל למרות תעמולה רבה של המשטר נגד אוקראינה ושליטתו המוחלטת בתקשורת, רק 15% תומכים באיחוד אוקראינה.2/3 מהציבור סבור שצריך לראות במערב שותף ולא אויב, בפרט בקרב צעירים שאצלם התמיכה בפוטין היא הנמוכה ביותר. התעמולה והשליטה בתקשורת, הובילו לצניחה באמון של הציבור במידע מהתקשורת הממשלתית מ-79% ל-48% (אלה עדיין מספרים מרשימים שמראים ששטיפת מוח עובדת בסה״כ). ברוסיה יש מגבלות גדולות על השימוש ברשתות החברתיות כדי למנוע אפשרות להפיץ מידע, גם זה הביא לירידה באמון של הציבור בממשלה.הכל ביחד הביא לשימוש רב יותר של המשטר בכוח כדי לרסן ולפגוע ביריבים פוליטיים כמו נבילני.
כתוצאה מכך רוסיה כולאת הכי הרבה אנשים באירופה (בערך פי 2) וזה עולה הרבה כסף.מלחמות עולות כסף שלא יכול לבוא על חשבון האליטה, כי אחרת היא תחליף את הדיקטטור. לכן התקציב שיש למלחמות בדיקטטורה פרסונלית מוגבל לעומת דמוקרטיות. לכן, פוטין לא יכול למלחמה "חופשית" והוא חייב לאזן בין עלות המלחמה, לבין התועלת הכלכלית שתושג, כדי שמימון המלחמה לא יעלה לאליטה בכספה.המשמעות היא שלפוטין אין כרטיס חופשי למה שירצה, יש לו אילוצים רבים, שבתוכם הוא מנהל את המשבר היזום מול אוקראינה. להערכתי האילוצים שהובילו את פוטין למהלך הזה נבעו מהירידה בתמיכה בו, המחאות הפוליטיות כנגדו ועל זה חילופי המשטר בוושינגטון וההבנה שארה"ב משנה את האסטרטגיה מולו. אוקראינה היא החצר הקרובה של רוסיה, נאטו וארה"ב לא יצאו למלחמה נגד פוטין, ולכן גם לא צירפו את אוקראינה לברית.
151516 תגובות3 שיתופיםלייקתגובהשתף
