ברצוני לנסות לנתח, בכוחותי הדלים, את המשמעויות הנובעות ממה שראינו במבצע הזה לעימות עתידי, שלאור ההסלמה האחרונה אני סבור שזה התרחיש שישראל חייבת להיערך אליו בעשור הקרוב: מלחמה בזירה הצפונית מול חיזבאללה, שתושפע גם מהפרעות ואילוצים מהחזית הסורית שבה מתקיימות 3/4 ישויות שונות (צבא סוריה, כוחות איראניים, חיזבאללה, רוסיה), ירי מעזה, מהומות באיו"ש והפרות סדר נרחבות בזירה הפנימית. המשמעות של התרחיש הזה היא היקפי ירי של רקטות וטילים בשיעור של לפחות פי 10 מאשר יכולותיו של חמאס. כולם גם ראו שריכוזי מאמץ מאפשרים לחדור את מערכת ההגנה, ולכן כדאי להתעצמות התופעה בעימות הבא. חשוב לזכור שבשונה מחמאס חיזבאללה יכול לרכז מאמץ כזה מכמה כיוונים במקביל. עד כאן הבשורות הטובות, וכעת למשמעויות הנובעות מכך, על קצה המזלג.
הגנה
'כיפת ברזל' לא תגן על כל המרחבים כמו במבצע האחרון. למשל, לא ניתן יהיה "לבזבז" מערכת על שדרות וספק אם על אשקלון, כיוון שיהיה צריך להציב מערכת כזאת במרכזי אוכלוסיה רחבים יותר. האיום של חיזבאללה על תשתיות לאומיות ומפעלים חיוניים אמיתי, ולכן ישראל תהיה חייבת להבטיח יכולת הגנה עליהם, גם במחיר פגיעות משמעותיות יותר בעורף. אני יודע שכל אנשי הלייזר יקפצו ויטענו שיש להם פתרון מושלם לבעיה. ייתכן שזה נכון, למרות שאני מטיל בזה ספק רב. אני רוצה להצביע על סוגיה אחרת – ישראל צריכה להחליט מה מתאר הייחוס, לאיזה נזק היא נערכת ומה המשמעויות של זה. נכון להיום הרוב תוצאתי ולא מתוכנן. קרי, ישראל מצטיידת במערכות הגנה כתוצאה מכמה היא מוכנה להשקיע בזה, כולל כמה ארה"ב מוכנה להשקיע בזה, ולא מתוך השאלה כמה היא רוצה להשקיע בזה, לעומת למשל היערכות לתקיפה באיראן.
לפני הדיון המקצועי המורכב, האתגר המרכזי הוא שמי שאחראי על קביעת נקודת העבודה זאת ממשלת ישראל ולא צה"ל. הגנה היא בעיקר בעיה של הפוליטיקאים מול האזרחים ואילו צה"ל מעדיף להתמקד בהתקפה, כי הרי בהתקפה משיגים הישגים. בשביל זה צריך תהליכי קבלת החלטות שונים מאלו שקיימים היום, אחרת העימות העתידי בצפון יפתיע מאוד את אזרחי ישראל בנזקים שיחולל.
קטלניות
אביב כוכבי מכהן כמעט שנתיים וחצי בתפקיד במהלכן הוא עיצב את תר"ש תנופה. ההבטחה הגדולה של התר"ש היתה נצחון מובהק וקטלניות. המבצע האחרון לא הביא נצחון מובהק ולא קטלניות. מיד ארחיב על זה, אבל אני רוצה להדגיש, בראייתי הביצועים של צה"ל (פיקוד דרום, חיל אוויר ואמ"ן) במבצע האחרון היו לדעתי לא רעים בכלל, במגבלות שהיו. אלפי תקיפות עם מעט אזרחים הרוגים, זה מגיע בהשקעה ותכנון מרשימים בהחלט, ולאור מצבה הבינ"ל של ישראל זה היה חיוני. אבל, כוכבי הבטיח קטלניות ומובהק ושניהם היו רחוקים מרחק מזרח ממערב. אי אפשר לטעון לקטלניות כאשר פגענו בקצת יותר מ-200 אנשי טרור מתוך כ-30000 חמאסניקים, נכשלנו בשיבוש ירי הרקטות של חמאס שעד לסיום המבצע הצליח להיות מתואם ומתוזמן (מה שמחייב פו"ש וארגון מתפקדים), והופעל בהתאם לצרכים האסטרטגייים של הארגון (ירי מאסיבי בפתיחה להוכחת יכולת ואח"כ שימור יכולות וצמצום סיכונים). קשה לצהול מרב מימדיות ונצחון מובהק, כאשר אפילו מחדירה קרקעית קטנטונת לרכס ה-70-80 בצפון הרצועה צה"ל נמנע, גם כאשר הוציא לפועל את פעולת המחץ של המבצע לתקיפת מנהרות חמאס, פעולה שמשאלת הלב היתה שתביא למאות רבות של אנשי חמאס הרוגים.
בסוף המבצע, מכל המילים היפות "נצחון מובהק", "רב מימדי" ו"קטלני" צה"ל פעל באותה אסטרטגייה של הפעלת כוח כמו בכל המבצעים מאז דין וחשבון – הפצצה אווירית לענישה. בתוך המעטפת הזאת, אני רוצה לחזור ולציין שצה"ל הגיע מוכן ופעל היטב.
מקומו של התמרון
הגיע הזמן לדבר על מקומו של התמרון, ועל הכוח היבשתי שמדינת ישראל מחזיקה. כמו שציינתי, למרות ההשקעה ביחידת רב מימדית שצפויה להביא יכולות אחרות לחלוטין, מדינת ישראל נמנעה לחלוטין מחצייה של 100 מטר את המכשול בעזה. חסידי התמרון יאמרו מיד שהתשובה לכל הבעיות היא שהיה צריך להפעיל תמרון. יכול להיות שזה נכון, אבל השאלה חייבת להישאל ברצינות גמורה: לשם מה ישראל מחזיקה כוח יבשתי ובאיזה היקף היא צריכה להחזיק כזה? צה"ל לא יכול לתת תשובה לשאלה הזאת לבד, מבלי שהמדינאים יקחו על התשובה אחריות.
בוא ניקח את תרחיש המלחמה שציינתי – מה המטרה של התמרון בלבנון, מה הכוח הצבאי שצריך כדי להחזיק את יו"ש בזמן הזה, איזה כוח יהיה צריך להקצות לעזה. כדאי לציין שהבעיה של תמרון בלבנון היא שהוא לא פותר למדינאים את הבעיה של אש מאסיבית על העורף, התמרון לא מסוגל לצמצם במידה מספקת את הירי. מכאן, שלא ברור בכלל לשם מה מתמרנים. אבל לעומת זאת, ישראל עומדת לספוג כמות אדירה של טילים, אז איך ניתן שלא לשנות את דפוס הפעולה הנוכחי, שבו מידת ההשפעה שלנו על ירי הטילים נמוכה?
אם יצאתם מבולבלים, אתם צודקים. הבעיה שישראל צריכה לשבת ולחשוב על המצב הזה, להחליט על אסטרטגיה צבאית שמתאימה לרצון המדיני, ולהשקיע בזה משאבים ארוכי טווח. למרות היכולות המופלאות של המודיעין וחיל האוויר, והן באמת מדהימות, אנחנו בדרך אסטרטגית ללא מוצא, והבעיה שסיסמאות על תמרון חסרות את העומק המספק, ועוד לא דיברנו על כך שכל אזורי ההיערכות לתמרון מאויימים ברקטות וטילים באופן שפוטנציאל הנזק מהיערכות כזאת גדול מאוד. למעשה בתרחיש כזה, המדינאים לא יוכלו לגייס את צבא היבשה מבלי שהחליטו להפעיל אותו כיוון שאם יהיה נייח הוא יהיה פגיע עוד יותר מהמשקולת והחשש שעצם הפעלתו היא פוטנציאל אבידות משמעותי.
קצב ההסלמה
העימות האחרון הסלים בקצב גבוה מאוד לעומת פעמים קודמות. במתאר הלחימה שתיארתי קשה לראות איך הצדדים לא מאיצים מ-0 ל-200 במהירות שיא. זה בניגוד גמור לדיבורים בצה"ל על היערכות ל'ימי קרב' מול חיזבאללה. ברגע האמת, ממשלת ישראל תצטרך לשאול את עצמה האם היא נערכת לתגובה והכלה של תגובת הנגד, או שהיא צריכה להיערך למלחמה כוללת מיד.
יש לזה שתי משמעויות מרכזיות – אני מתקשה לראות ממשלה שיוצאת למהלך כזה בצורה יזומה, מכל סיבה שהיא, ולכן תרחיש של מלחמת מנע הוא בלתי סביר, בעיקר כי אין לנו גם תפיסה מדינית מה מטרות המלחמה הזאת בכלל, ואי אפשר להגיע לרגע האמת ולהמציא יעדים מדיניים שהיו צריכים להיות שם קודם לכן. הסוגיה השניה היא שאני לא היחיד שמבין את זה, וזה הופך את ישראל לפגיעה ומאוימת, בפרט לאור מה שתיארתי בחזית הסורית.
הרשויות האזרחיות
במתאר שתיארתי יהיו ישובים שיופצצו באופן קשה בשתי הזירות בצורה שלא תאפשר לתושבים להמשיך לחיות בהם. בישראל יהיו מאות אלפי פליטים מאויימים משתי חזיתות. כמו באסון המירון, ישראל התחילה להיערך לכך אחרי מלחמת לבנון השניה, אבל ממשלות נתניהו חטאו לתפקידן והמשרד להגנת העורף בוטל. גופי הממשלה לא תפקדו בזמן משבר הקורונה במה שהוא מחדל ענק, שטושטש תחת ההגעה המהירה של החיסונים, מדינת ישראל לא פעלה לפי נהלי החירום שלה, אבל אם חשבתם שזה רק מסיבות פוליטיות בקורונה, הגיע המבצע האחרון ואיתו מהומות בפנים שהוכיחו שהממשלה מתקשה לממש את המחוייבויות הבסיסיות שלה, ובנוסף יש כאן שתי אוכלוסיות שלא מכירות בריבונות המדינה. אפילו וועדת חקירה אחרי אסון של 45 הרוגים זה לא מובן מאליו שצריך להקים, הפכנו להיות מדינה עם שלטון מחורר יותר מאיטליה, שהיתה במשך שנים רבות סמל לבלאגן שלטוני.
סדר עדיפויות חדש
חמשת הסוגיות שהעליתי כאן מחייבות הערכת מצב לאומית, וקבלת החלטות קשה. ישראל נמצאת אחרי משבר קורונה, כאשר משמעויותיו הכלכליות מוסתרות מהאזרחים בגלל היעדר תקציב. יש בעיות חברתיות שלא ניתן להחביא אותן. תקציב הבטחון לא יהיה אינסופי, ולדעתי יהיה בו קיצוץ. אם המדינאים לא ישבו לשולחן הדיונים ויעסקו בתמהיל הגנה-כוח אווירי-תמרון-עורף אזרחי, צה"ל לא יכול לעשות זאת במקומם. זאת הסיבה שאני סבור שהמב"מ והדמיון הישראלי על תקיפה באיראן, גורמים לנו להחמיץ את הפיל שבחדר. כל זאת נאמר למרות שהביצועים של צה"ל היו טובים במבצע האחרון.
סה"כ ניתוח יפה. אין שום מערכות הגנה, כיפת ברזל זה בלוף וחבל
ליפול לספין הלייזר. מצב ישראל השתנה, היא אינה יכולה לתקוף בירושלים בלי לקבל טילים על
הבורסה שלה. המלחמה הבאה תתחיל בגלל רב"ט אסטרטגי, נוסח אלאור אזריה, טיקטוק או פיגוע של
מתנחלים.
ישראל תגדיל את ההשקעה במערכות הגנה בעשור הקרוב, כי בסופו היא תעמוד בפני איום מאסיבי של טילים מדוייקים
השאלה היא האם זה מהלך נכון? בסוף יש את גבולות הגזרה של צה"ל וומדינת ישראל, יש גבול כמה חיילים ומשאבים היא יכולה להשקיע, נכון לעכשיו בשביל להתמודד אם איום הטילים (זירה צפונית )ישראל צריכה כמויות אדירות של טילים ועוד סוללות זה דברים שעולים לא מעט אפילו הרבה מאוד ועדיין סביר להניח שבסוף ישראל לא תצליח להגן על כלל האזרחים ותתמקד בתשתיות קריטיות. ולכן עולה השאלה האם במצב הנוכחי לא עדיף להשקיע את המשאבים האלה במשהו אחר בחיזוק של זרוע היבשה או יכולות תקיפה כי בסוף רק זה יכול לעצור את ירי הטילים, בשורות חומות חמאס המשיך לירית בלי סוף למרות כל ההפגזות לא הצלחנו לעצור אותו, רגע לפני הפסקת האש בישראל כולם התכוננו למטח סוף קטלני של חמאס וזה אחרי שישראל תקפה בצורה משמעותית מהאוויר שבוע וחצי