ב-1 ביולי חגגה המפלגה הקומוניסטית הסינית 100 שנים, ולרגל המאורע כל העיתונות האסטרטגית המובילה ציינה את המופע בכתבות עומק. ה-Foreign Affairs הקדיש לזה את גיליון יולי/אוגוסט. הפוסט הזה מנסה לדון בתחרות של ארה"ב עם סין מהזווית של הקשיים שיש לסין, זווית שאני חושב לא מקבלת תשומת לב ראויה. למי שרוצה להעמיק על סין, אני ממליץ על סדרת הפודקאסטים ב"משחק הגדול", "קיסר אדום" של ניצן דוד פוקס.
התחרות עם סין הפכה לקונצנזוס בוושינגטון בעשור האחרון, 67% מהאמריקאים רואים אותה באור שלילי. אמנם הניצים בארה"ב טוענים שסין מרמה את ארה"ב מאז הביקור ההיסטורי של ניקסון ב-1972, אבל לאורך העשורים מאז ארה"ב חיפשה ליצור שיתוף פעולה עם סין ולשלב אותה בכלכלה העולמית, מתוך תקווה שזה יוביל גם לתהליכי דמוקרטיזיציה ותחרות כלכלית הוגנת. היו רגעים שזה נראה כעומד לקרות, אבל מאז ששי עלה לשלטון הכיוון הפוך. התחרות האסטרטגית עם סין הפכה להיות עובדה מוגמרת תחת טראמפ שהסגנון שלו היה תקיף, אבל הסטת הקשב לאסיה התחילה תחת אובמה, והיתה הגורם המרכזי להחלטתו להקטין את הקשב למזרח התיכון ולנסות לסיין את המלחמות הכושלות באזור. למרות הטון המרוכך יותר של ביידן לעומת טראמפ, המדיניות שלו ממשיכה את הקו של הממשל הקודם (אפילו בסוגיית הקורונה ביידן הודיע על בדיקה בנוגע למקור התפרצות הנגיף בעולם). בקווים המנחים של המועצה לבטחון לאומי של ביידן שפורסמו במרץ סין הוגדרה:
"China, in particular, has rapidly become more assertive. It is the only competitor potentially capable of combining its economic, diplomatic, military, and technological power to mount a sustained challenge to a stable and open international system."
סין היא אחת המדינות היחידות שצמחה כלכלית בשנה שעברה בזמן הקורונה, והתמ"ג שלה צפוי להגיע בסוף השנה הקרובה ל-71% מהתמ"ג של ארה"ב (בסוף 2019 זה היה 66%). לשם השוואה, התמ"ג הסובייטי בשיאו היה פחות מ-50% מזה של ארה"ב (האוכלוסיה שלה היתה עשירית מסין). סין עקפה את ארה"ב כיעד להשקעות חוץ, ויש גורמים רבים בארה"ב "שמרגישים" שהמומנטום האסטרטגי הוא עם סין.
שי העריך שיש לסין 15 שנים של הזדמנות אסטרטגית, להשיג רווחים בתחרות העולמית עם ארה"ב בגלל ש: המערב נכנס לתקופת דעיכה, העולם נכנס לעידן מולטי-פולארי שבו לסין יש אפשרות טובה יותר לעצב את הסדר העולמי, המלחמות הכושלות של ארה"ב במזרח התיכון, המשבר הכלכלי של 2008 שפגע באמינות של ארה"ב, ומגמות עולמיות לאיזון נגד ארה"ב, שהתחזקו בתקופת טראמפ בגלל המדיניות האגרסיבית שלו. זה מסביר את המהלכים של שי, שהם אגרסיביים וקצרי מועד שלא מאפיינים מעצמה גדולה ובפרט לא את סין. האגרסיביות של שי כללה השתלטות על המפלגה הסינית, דרישה לנאמנות אישית, מה שהוביל להגדלת הניהול המרכזי של הכלכלה הסינית. (להרחבה).
תחת שי הסקטור הפרטי הוגבל, מה שיוביל בהכרח לחוסר יעילות. הצמיחה הסינית בתקופתו מבוססת על הגדלת החוב, כך שלסין יש אתגרים ניכרים לעין בתחרות עם ארה"ב, שכדאי לשים לב אליהם:
ב-2033 שליש מאוכלוסיית סין תהיה מעל גיל 60, ולסין תהיה בעיה חמורה של כוח עבודה שיאפשר לה המשך צמיחה כלכלית. התחזית הדמוגרפית של הסינים היא שהאוכלוסיה תגיע לשיא לקראת סוף העשור הנוכחי והיא צפויה לקטון במחצית(!) עד לסוף המאה ה-21. למרות הפסקת מדיניות הילד האחד ב-2016 ב-12 החודשים האחרונים היתה ירידה של 15% בכמות הלידות. הצמיחה בשכר הממוצע בסין הביאה להוצאת מפעלים מהמדינה למדינות בהן השכר זול יותר, ובגלל שרק 12% מכוח העבודה הסיני הם בעלי תואר אקדמי (לעומת 24% בארה"ב שממוקמת יחסית נמוך בעולם), סין לא תצליח להיות תחרותית בתחומים שבהם נדרשים עובדים בעלי מיומנות גבוהה.
בשונה מההערכה שיש לכך שסין מצליחה לצמוח כלכלית ללא שוק חופשי ותחרותי, תוך שליטה של המדינה בכלכלה, ומבלי שהיא נכנעת לנורמות הכלכליות של העולם הליברלי, סין למעשה נכשלה תחת שי בכל הרפורמות הכלכליות שניסתה לעשות, כמעט קרסה בכל פעם שניסתה לעשות רפורמה ונאלצה לחזור בה. אחרי ששי עלה היה ניסיון לעשות חינוך לבנקים ע"י הבנק המרכזי, מה שהוביל להעלאת ריביות ולבנק המרכזי לחזור בו מההחלטה; ב-2014 היה ניסיון לאפשר לחברות סיניות להשקיע כספים ישירות בחו"ל, מה שהביא לצניחת יתרות הדולרים של סין מ-4 ל-3 טריליון במהירות ולעצירת המהלך מיד; שי ניסה לעשות רפורמת מיסוי, תוך התערבות במדיניות ההלוואה וההוצאות של הממשלות המקומיות, מה שהוביל אותן להגדיל את החוב ולסכן את השלטון המרכזי; המהלך להגדלת העצמאות של הסקטור הפרטי התהפך ב-2017; ב-2016 סין חששה שהיא בדרך למשבר דומה לזה שעבר על ארה"ב ב-2008, מה שהוביל את השלטון להעלות את הריבית לטווח קצר ורגולציה נוספת, שהובילו לתגובות נגד שגרמו לבייג'ין לחזור בה מהצעדים.
מכאן שחשוב להבין שסין נכשלה לעשות רפורמות כלכליות ולא ששי התנגד לביצוע שלהן. בהסתכלות לעשור הקרוב שלוש מגמות שליליות צפויות לכלכלה הסינית: ראשית, הריבית על החוב הלאומי קפצה ליותר מכפול מהצמיחה של התמ"ג. החוב צמח מ-226% מהתמ"ג ל-275% ממנו לפחות; שנית, לראשונה מאז הרעב ההמוני שיצרה "הקפיצה הגדולה קדימה" כוח העבודה הסיני קטן; שלישית, בין 1978-2015 ארה"ב ויתר העולם התאמצו מאוד לשתף פעולה עם סין כדי לשלב אותה בכלכלה העולמית. זה לא המצב יותר.
לאור כל הבעיות המבניות הללו, חלון הזמנים לצמיחה הכלכלית של סין, הוא לכל היותר מספר שנים בודדות, אלא אם סין תעשה רפורמות משמעותיות. (להרחבה)
דוגמא קטנה לבעיות שיש לסין במדיניות החוץ היא מכירת מטוסי קרב – מכירות מטוסים הם הוכחה לעוצמתה של מעצמה, מתלווה לזה גם רכש של חימוש מתקדם וזה מייצר קירבה אסטרטגית וגם סוג של תלות שמקרינה עוצמה. בשונה מהציפיות של סין, העולם לא קונה ממנה מטוסים. בין 2000-2020 סין מכרה בסה"כ ב-7.2 מיליארד דולר לעומת 99.6 של ארה"ב, 61.5 רוסיה ואפילו צרפת 14.7. מעגל הרוכשים של סין – פקיסטאן, בנגלדש, מיאנמר וכמה מדינות באפריקה. שלושת הראשונות מהוות כ-2/3 מכלל מכירות הנשק של סין. הסינים לא הצליחו למכור את ה-10-J לאף מדינה בעולם למרות מאמצים של הסינים לשווק אותו. (גם פקיסטאן לא רכשה אותו, בעיקר משיקולי כסף).
פיליפינים דוגמא מצויינת כיוון שדוטארטה ניסה לעבור לצד של סין במשך 5 שנים, כולל ההודעה על סיום האימונים המשותפים עם ארה"ב. אבל למרות המאמץ שלו לעבור לכיוון סין הוא נמנע מרכישת מטוסים סיניים, ובסוף הלך על מטוסים קוריאנים, שמבוססים טכנולוגיות ומנועים אמריקאים, מה ששומר על תלות בארה"ב. סדרת תקריות בחודשים האחרונים העלו את המתיחות עם סין מה שהותיר את דוטארטה בלי חופש פעולה וצורך לשנות כיוון בחזרה לעבר ארה"ב. חזרה של ארה"ב לפיליפינים תהיה הישג גיאואסטרטגי מצוין לארה"ב.
לתפיסתי, התחרות בין ארה"ב לסין אינה חזרה לימי המלחמה הקרה משלוש סיבות מרכזיות: ראשית, לסין אין ברית עולמית אין מדינות נוספות שיכולה להוות תחרות לארה"ב (או לכל הפחות ליצור תחושת תחרות) והיא בודדה יחסית. שיתוף הפעולה שלה עם רוסיה לערעור הסדר העולמי האמריקאי לא יהיה ברית כברית ורשה, כיוון שאף אחת משתיהן לא תיתן לאחרת את הבכורה כפי שהיתה ברה"מ, וגם כיוון שהן מתחרות ביניהן במרכז אסיה. רוסיה היא עדיין יצואנית נשק גדולה בהרבה מסין. שנית, אין דמיון בתחרות האידיאולוגית המוחלטת שהיתה בתקופת המלחמה הקרה, שהפכה למשחק סכום אפס על כל מדינה בגלובוס. סין בשונה מברה"ב הסובייטית לא מפיצה קומוניזם בתור אידיאולוגיה חילופית למערב. שלישית, הכלכלות של ארה"ב וסין תלויות זו בזו, במידה כזאת שאף אחת מהשתיים לא רוצה להביא לקריסה של השניה, כפי שהיה במלחמה הקרה בהתמוטטות ברה"מ. קריסה כזאת הרת אסון לשתיהן, ולכן התחרות ביניהן תהיה מרוסנת יותר.
המשמעות היא שהתחרות האמריקאית – סינית צפויה להחריף בשנים הקרובות. סין של שי רואה את חלון ההזדמנויות שלה הולך ונסגר ולכן עשויה להגביר את התוקפנות שלה, ארה"ב לעומתה יכולה לראות את הפגיעות של סין וללחוץ עליה בנקודות רגישות. סימנים מובהקים לכך קיבלנו בנסיעה של ביידן לאירופה, והגיוס של בעלות הברית של ארה"ב נגד סין. בשונה מתקופת המלחמה הקרה, לדעתי המאבק לא יהיה משחק סכום אפס שבו מדינות יצטרכו לבחור צד בצורה מוחלטת. מדינות יוכלו לשתף פעולה גם עם ארה"ב וגם עם סין על בסיס ענייני, כמו שלמשל אוסטרליה חתומה על ה- Regional Comprehensive Economic Partnership, הסכם סחר שכולל 12 מדינות. אבל ככל שהמאבק בין סין לארה"ב יהיה חריף יותר מדינות ייאלצו להתקרב לצד אחד על חשבון השני. מחלוקת סביב זכויות אזרח הביאו את אוסטרליה לבטל את ה- Belt and Road Initiative deal, מה שהביא את סין לבטל דיאלוג כלכלי עם אוסטרליה. (להרחבה)
בתחילת המלחמה הקרה ישראל חשבה שתוכל לשבת על הגדר, אבל עם פרוץ מלחמת קוריאה, ישראל הלכה מערבה. בסוגית היחסים עם סין ישראל ניסתה לעשות קולות של שטיח לאורך השנים, בתקווה שארה"ב לא תשים לב שאנחנו מנסים להרוויח משני העולמות. בסוף שנות ה-90 זה התפוצץ בעיסקת הפאלקון שארה"ב כפתה עלינו לבטל. ממשל טראמפ ששינה את המדיניות האמריקאית כלפי סין התחיל בהפעלת לחץ על ישראל בסוגיית קשריה הכלכליים עם סין, כולל בניה של תשתיות אסטרטגיות בישראל ע"י הסינים. לפני שבוע חשף ברק רביד שממשל ביידן לחץ על ישראל להצטרף לגינוי של סין בסוגיית זכויות האזרח בשינצ'יאנג. אתמול פרסם ידידי אודי אבנטל מאמר דיעה על כך שישראל צריכה לבחור צד באופן אקטיבי, כמובן שאת הצד של ארה"ב. מאמר הדיעה שלו מצורף, מסכים עם כל מילה.
