העשור "החד" קוטבי של ישראל במזרח התיכון

מאז שהוקמה הממשלה החדשה אני רואה שישראל הולכת בעקבות ארה"ב, הדיעות על מצבה האסטרטגי של ישראל השתנו ב-180 מעלות. אלה שעד עכשיו אחזו בתחושה שמצבנו היה נפלא, מחפשים כל בדל של ספין בעיתון ערבי שמתפרסם בלונדון כדי למצוא אישוש לתפיסתם שישראל קרסה ברגע אחד ואלה שסברו שהמצב האסטרטגי נורא סבורים שכל מהלך של הממשלה החדשה נפלא. הפוסט הזה לא ידבר לאלה שדעתם על מצבה של ישראל השתנתה באופן שכזה, ותרו מראש. אני לא עוסק בסוגיות שהן פוליטיקה פנימית, ולכן לדיון הזה לא אכנס כאן.

ביחסים הבינ"ל יש מספר אסכולות בנוגע למידת ההשפעה של מנהיגים על המגמות הגיאו אסטרטגיות, בין כאלה הסבורים שמנהיגים הם שעיצבו את העולם לכאלה שסבורים שהשפעתם זניחה. ניקח את הדוגמא הבולטת, האם מלחמת העולם השניה היתה מתרחשת אלמלא היטלר עלה לשלטון בגרמניה. כמובן שאין לזה תשובה ברורה, אבל אין חולק שעלייתו של היטלר שיקפה מגמות ותהליכים שעברו על אירופה בשנות ה-20 וה-30, ולא רק על גרמניה. גם בגרמניה עצמה זה היה תהליך שהוביל לעלייתו, את תהילת העולם הוא השיג רק אחרי שעלה לשלטון. המשבר הכלכלי והבעיות של גרמניה שבאו אחרי מלחמת העולם הראשונה (אבל לא רק בגללה) היו אמיתיות עם או בלי היטלר, וסופן היה להשפיע על הפוליטיקה הפנימית בגרמניה. התחזקות לאומנים פשיסטים התרחשה בכל רחבי היבשת מפינלנד עד צרפת.

אני סבור שזה גם וגם, למנהיגים יש השפעה, והחלטות שלהם בעלות השפעה אבל מוגבלת, כיוון שיש כל כך הרבה שחקנים שונים ולתהליכים האסטרטגיים יש כוח משל עצמם. מידת ההשפעה בעיני תלויית הקשר ואינה ניתנת לכימות ברור. בכל מקרה, אפילו להיטלר שהיווה מודל קיצוני, לקח 6 שנים להביא את אירופה למלחמה כוללת. לרוב, כאשר אין מלחמות עולם שמעצבות מחדש את הסדר העולמי, לוקח זמן לתהליכים אסטרטגיים להיות ניכרים לעין. כאשר בוחנים את האסטרטגיה האמריקאית אפשר לראות שההשפעה של היושב בבית הלבן עליה היא חלקית מאוד. קחו את היחס של אובמה-טראמפ-ביידן למזרח התיכון. אובמה עלה כאשר היה ברור שארה"ב רוצה להיחלץ מהבוץ במזרח במזרח התיכון שחשיבותו עבורה פוחתת והיא צריכה להסיט את הקשב שלה לסין. זה לא קשור לכך שאובמה היה הנשיא. לכן, המגמה נמשכה אצל טראמפ ונמשכת אצל ביידן. ההבדלים ניכרים באסטרטגיה שנבחרת, שהיא משפיעה על המציאות הגיאו אסטרטגית ומכאן שהיא תשפיע בעתיד הרחוק על השיקולים שיעמדו בפני נשיאים בעתיד. ארה"ב לא יכולה היתה למנוע את עלייתה של סין, כפי שהיא לא יכלה למנוע את היווצרותו של הגוש הסובייטי. היא יכולה למתן את העלייה הסינית, להקשות עליה, ולהתחרות בה.

ההחלטה של ממשל ביידן לסיים את הפעילות הצבאית בעיראק, משקפת את המגמה הברורה של העשור הקודם. ארה"ב מצמצמת את הצבת הכוחות הצבאיים שלה במזרח התיכון לטובת מיקוד במזרח אסיה ומזרח אירופה. המשמעות היא שאין בכוונתה להיות הגורם שמייצב בעזרת כוח צבאי את האזור, לטובת אספקת אנרגיה ממנו לאירופה. התהליך הזה אינו תלוי בישראל ואין לנו כמעט יכולת השפעה עליו, לא חשוב מי יהיה ראש ממשלה, האם זאת תהיה ממשלה בראשות אחמד טיבי או בראשות איתמר בן גביר. כדאי לזכור שההחלטה האמריקאית באה אחרי ההחלטה להסיג סופית את הכוחות באפגניסטן, שבאה אחרי ההחלטה של טראמפ לחתום הסכם עם הטליבאן בדרך לנסיגה הזאת (מה שמוכיח שוב שהמגמות האסטרטגיות נמשכות ללא קשר ליושב בבית הלבן).

כאשר דנים בעיצוב המציאות האסטרטגית ע"י מדינות קטנות ואזוריות כישראל, ההשפעה של מנהיגים קטנה עוד יותר. מכאן, שאיני חושב שיש טעם בדיון האם מצבנו האסטרטגי תלוי רק בבנימין נתניהו וממעמד של מעצמה עולמית נפלנו לתהום של גרוטאה על סף השמדה בתוך ימים ספורים, למרות שמנהיגים אוהבים להגדיל את מקומם במגמות חיוביות ולהקטין אותו במגמות שליליות. אין דברים כאלה, צורת הדיון הזאת נובעת מכך שבעידן הרשתות החברתיות מחפשים ריגושים קיצוניים. לא סביר עדיין לקבוע מה המדיניות החדשה של ישראל, לטעון שהיא אסון או נפלאה כי זה ממש מוקדם לנתח את זה (עוד אין החלטות כאלה לדעתי). יותר מכך, אם מקבלים את שההשפעה מוגבלת, אזי צריך לצפות שבמרבית התחומים המדיניות לא תשתנה, כמו שהיא לא משתנה לחלוטין כאשר מתחלף נשיא בבית הלבן.

זאת היתה פתיחה שאני מקווה שהיתה ארוכה מספיק להוריד דופק, ולא ארוכה מדי שבה נרדמתם, לטובת ניסיון לנתח את המזרח התיכון בעשור השלישי של המאה ה-21. אחרי קריסתה של ברה"מ ארה"ב נהנתה מעשור שבו היא היתה מעצמת העל היחידה, מה שקרוי הרגע החד קוטבי. אפשר להתווכח מתי הוא הסתיים, למרות שארה"ב היא עדיין המעצמה החזקה ביותר צבאית בפער ניכר, ויש לה בריתות צבאיות ללא תחרות, אבל ברור לכולם שהעולם היום הוא עולם רב קוטבי. באנלוגיה לזה, ותחת אזהרה שאני עושה שימוש במונח כי זה "קליט". ישראל נהנתה מעשור חד קוטבי במזרח התיכון.

יכולת העיצוב האסטרטגית של ישראל מוגבלת, הבריתות האזורית הצבאיות שלה לא דומות לאלו של ארה"ב כי ישראל לא תפעיל כוח למטרות שהן לא שמירה על הבטחון הישיר של המדינה (וארה"ב מפעילה כוח במרבית המקרים כאשר אין איום צבאי ישיר על ארה"ב). העוצמה המדינית של ישראל קטנה למדי, בודאי ביחס לעוצמה הצבאית והטכנולוגית, אז למה בכל זאת עשור "חד קוטבי": כי המזרח התיכון התפורר בעשור החולף, תהליך שתחילתו בפלישה האמריקאית לעיראק. למי ששואל האם זאת לא דוגמא להחלטה של מנהיג שחוללה מפץ גיאו אסטרטגי, תשובתי היא שהבעיות של המזרח התיכון היו מתפוצצות כנראה בדרך זו או אחרת גם אלמלא הפלישה הזאת, השאלה היא רק מתי זה היה קורה. אבל זאת דוגמא להחלטה אסטרטגית שעיצבה בצורה משמעותית את הסדר העולמי. ההתפוררות האזורית עוד לא הסתיימה כי לבנון מתפרקת לנגד עינינו, וגם טוניסיה שמכל האביב הערבי היתה היחידה שהפכה לדמוקרטיה, נראית על סף קריסה כתוצאה ממשבר הקורונה. מצרים וירדן תלויות על בלימה וגם המדינות שנראות יציבות, בחצי האי ערב (ערב הסעודית, האמירויות, עומאן ובחריין) שבריריות הרבה יותר ממה שנראה.

הירידה בחשיבות של המזרח התיכון לא נובעת מההתפוררות שלו, אלא מהעובדה ששוק האנרגיה העולמי עובר שינויים ומהעובדה שארה"ב חייבת בראייתה להסיט את הקשב לסין ורוסיה (וזה לא חשוב אם האסטרטגיה של ביידן טובה או רעה למולן). כיוון ששני התהליכים קורים די במקביל, קשה לראות האם ובאיזה אופן תהיה התייצבות, כיצד יעוצב הסדר החדש ומה יהיו הגבולות שלו (האם יהיה שינוי בגבולות סייקס פיקו ואיזו מעצמה יכולה לכפות אותם). כתוצאה משני התהליכים האלה, כל המשטרים באזור חששו לשרידותם מבית ומבחוץ, גם המשטר האיראני. זה היה הגורם המרכזי שהכתיב את מדיניות החוץ האזורית. סעודיה שלחה את הצבא שלה לראשונה מחוץ לגבולות המדינה כדי להציל את בחריין בתחילת העשור, ובהמשך בקואליציה עם האמירויות ניסתה למנוע את ההשתלטות החות'ית על תימן. מאבקי הכוח האזוריים אפשרו לישראל להינות ממציאות אסטרטגית נוחה, וחופש פעולה רחב יחסית. לשם השוואה, חיזבאללה שהוא האיום הצבאי העיקרי על ישראל היום, נתפס ע"י מדינת ישראל כאיום שולי יחסית עד 2006, וגם אחריו צבא סוריה היה איום הייחוס העיקרי, עד שפרצה מלחמת האזרחים.

החל מאמצע העשור הקודם התפתחו מספר שינויים מרכזיים בגיאו אסטרטגיה האזורית – עלייה ביכולת של איראן לעצב סדר אזורי נוח יותר, שמאפשר לה להרחיב את השפעתה וייתכן שבעתיד הרחוק גם לקדם בריתות צבאיות, שנובעת בעיקר מהתפוררות מדינות באזור; המעורבות הסעודית במדיניות החוץ האזורית כולל נכונות להפעיל כוח; הנוכחות הרוסית באזור שמתאפשרת כיוון שארה"ב מצמצמת את ההשפעה שלה, ורוסיה מוכנה לשלוח כוחות לאזור; גם המעורבות הצבאית של טורקיה בסוריה, אזרבייג'ן ומזרח הים התיכון קשורה לאירועים האזוריים. בראייתי, אלה המגמות האזוריות המרכזיות לעשור הנוכחי, אבל עדיין לא ניתן להבין איזה סדר אזורי חדש צפוי להיווצר.

מידת ההשפעה של ישראל על התהליכים האלה מוגבלת מאוד. לדוגמא, לישראל יש חופש פעולה רחב לתקוף על בסיס קבוע בסוריה (הערכתי שהתקיפות האלה ייפסקו), אבל את המגמה שאיראן ורוסיה מייצבות את משטר אסאד, ההשפעה והנוכחות האיראנית מעמיקה והרוסים משתמשים בזה להקרנת כוח לא הצלחנו לשנות. ייתכן שאנחנו מעכבים את התהליך אבל לא עצרנו אותו ובודאי שלא גרמנו לתפנית. למרות החשיבות הרבה שמייחסים ליציאה מהסכם הגרעין, בראיה אזורית זה לא חולל תפנית או שינה את המגמות שציינתי. האיראנים הצליחו להרחיב את ההשפעה שלהם כיוון שהיא באה על רקע המצב המעורער במדינות השונות. המתקפה הסעודית על החות'ים הגדילה את התלות והשותפות שלהם עם איראן. בשונה מהדיעה הרווחת איני סבור שאיראן יכולה להשקיע עשרות מיליארדים בהרחבת ההשפעה שלה, וגם לא מתכוונת לעשות זאת, כיוון שאלטרואיזם אינה תכונה בולטת ביחסים הבינלאומיים, ופשוט אין במה להשקיע כל כך הרבה כסף. איראן לא מתכוונת לבנות את תימן מחדש, היא תשמח להיות גורם משפיע בנעשה בה. איני טוען שסנקציות לא השפיעו על איראן, אני טוען שההשפעה שלהן על המגמות האזוריות היתה מוגבלת, כיוון שארה"ב מקטינה את המאמץ שלה לעצב את התהליכים באזור. קרי, אני טוען שהיציאה מהסכם הגרעין היתה בעלת השפעה קטנה על המגמות האזוריות, כל עוד איראן לא התגרענה. גם אירוע כמו חיסול סולימאני לא מעצב מגמות אסטרטגיות אם הוא לא משקף אסטרטגיה ומדיניות. לראיה, מגמת היציאה של ארה"ב נמשכת והשפעתו האסטסרטגית היתה זניחה.

עם כל החשיבות של הסכמי אברהם והיא רבה, הם בראייתי תוצאה של המגמות המרכזיות עליהן דיברתי, ולא מהלך מעצב גיאו אסטרטגי בפני עצמו. ישראל יכולה לסייע למשטרים בחצי האי ערב לשמור על המשטר בעזרת יכולות טכנולוגיות (מישהו אמר NSO?) ולתרום לפיתוח כלכלי שלהן פרט לנפט, ובתמורה אנחנו מקבלים מקפצת נוכחות בסמוך לאיראן, בדומה לזו של איראן כלפי ישראל, למעט איום צבאי ישיר ממדינות אלה. לא תהיה ברית צבאית בין ישראל למדינות ערביות, נגד איראן, כולם ישמחו אם אנחנו נתקוף אותה. אנחנו יכולים לעזור לצד הסעודי-אמירתי במאבק האזורי אבל זה לא יהיה מרכיב מרכזי בחוסר הסדר האזורי החדש. במצב הזה לישראל יש אינטרס שיציבותה של ירדן תישמר, כיאוס בירדן הוא בעל השלכות בטחוניות חמורות בגבול הכי ארוך שלנו, כי כפי שכתבתי איני מזהה שיש מישהו שמתכוון לבוא ולסדר את האזור מחדש. לישראל יש גם הזדמנות להדק את שיתוף הפעולה האסטרטגי במזרח הים התיכון, עם יוון, קפריסין ואפילו מצרים, למול הקרנת הכוח הטורקית (לרוסים יש מעמד אחר), בלי קשר מי מכהן כראש ממשלה.

אחרי עשור שבו ישראל היתה למעשה המעצמה האזורית היחידה עם רגליים יציבות על הקרקע, ונהנתה משקט אסטרטגי חסר תקדים, אני מעריך שהעשור הקרוב יהיה מאתגר יותר בגלל שהמגמות האזוריות הן שליליות עבור ישראל. העוצמה של ישראל מבוססת על תשתית כלכלית רחבה, ולא על משאבי טבע, שמאפשרת לנו צבא חזק ועוצמתי (על כל מגרעותיו). אנחנו מעצמה אזורית צבאית וטכנולוגית. בראייתי, ההשפעה של ישראל על המגמות האזורית קטנה ממה שאנחנו נוטים לייחס (זה נכון גם לנתניהו). אפשר ורצוי להתווכח האם מדיניות מסויימת נכונה או לא, זה נמדד שנים קדימה, ומי זוכר מה נאמר. אבל, כדאי לזכור שאנחנו עוסקים בתהליכים ומגמות ולא בנקודות שבר אותן בדרך כלל קשה לצפות ולעצב. לאלה, לממשלה שיושבת בירושלים, יש השפעה מוגבלת וגם זה כפוף לניהול סדר עדיפויות. בעשור החולף ישראל התמקדה בניסיון לצמצם את העליה האזורית של איראן. אם הגעתם עד כאן, ניתחתי בעבר את דעתי על הצלחת המהלך, היא פחות חשובה לדיון הנוכחי. ניתן ומותר לחשוב על דרכים אחרות לעשות זאת, וניתן לחשוב גם על סדר עדיפויות לאומי אחר. זה דיון חשוב מכדי להפוך לשיחה דיכוטומית בין היותנו מעצמת על או בדרך לאבדון.