חיל האוויר במלחמת יום כיפור – אורי בר יוסף

אורי בר יוסף פרסם ספר על חיל האוויר במלחמת יום כיפור. במעט שנכתב על חיל האוויר במלחמה. היו כמה נרטיבים חזקים של מי שסיפר את הסיפור. מסתבר שהנרטיבים האלה חטאו לאמת ההיסטורית והמציאות כאשר בוחנים את הארכיונים שונה. יש לזה שלל סיבות, הראשונה שבהן היא שהזכרון שלנו הוא מכונה מופלאה ליצירת סיפור "נעים" יותר עבורנו. אני לא מתכוון לשקרים, אלא לכך שאנחנו באמת משוכנעים שדברים היו כפי שאנחנו זוכרים אותם.
כיוון שאיני אוהב לסכם ספרי היסטוריה, המטרה של הפוסט הזה היא לעורר חשיבה ולנסות להבין תהליכים, ולא לסכם את הספר של פרופ' בר-יוסף. הספר מומלץ לקריאה והוא מקנה זווית ראיה חדשה ואחרת על מלחמת יום כיפור, ואנחנו בסה"כ 48 שנים אחרי. בתמצית מזוקקת, הספר מראה שהרבה מהחלטות הקובעות שבני פלד לקח היו שגויות וגרמו לנזקים של ממש במלחמה. איזה מזל שהמחדל המודיעיני היה גדול יותר והיה אפשר להתמקד באחרים, וכך קיבלנו את בני פלד כמפקד חיל אוויר שבונה כוח, כי הדברים שהוא שינה בחיל אוויר אחרי המלחמה הם מצרך נדיר של הבנה ארגונית וכיצד בונים כוח.
איני שייך לדור לוחמי יום כיפור, ולכן איני יכול לתרום לסיפור ההיסטורי או על הנפשות שפעלו במלחמה, אני רוצה לקחת את הסיפור ההיסטורי שמתואר בספר, ולנסות לבחון מה ניתן ללמוד לעת הנוכחית. לדעתי, למרבה הצער חלק מהבעיות הן מבניות ולא ניתנות לתיקון, כדאי לקבל שהחיים לא מושלמים. לחברי כחולי המדים, אני הולך גם להכאיב. בדרך אביא גם היסטוריה מהספר, כי אחרת הדברים יהיו תלושים.

"קצינים רבים, ואולי רובם, מבלים קריירות צבאיות שלמות מבלי להשתתף בצורה ממשית במלחמה כלשהי. גם אלה שמשתתפים במלחמות עושים זאת במשך פרקי זמן קצרים מאוד בקריירה שלהם, ורק לעיתים נדירות ממלאים תפקד דומה ביותר מסכסוך אחד. עורך דין עשוי להופיע במאות משפטים, רופא מטפל באלפי בעיות רפואיות, מסוגים דומים, במרוצת כמה עשרות שנים. לאיש צבא תהיה בדרך כלל הזדמנות אחת לשרת בתפקיד מסוים… לפיכך, נוצר מצב, במיוחד בתחילתה של מלחמה, שהמפקדים הבכירים ביותר של המדינה, נמצאים במצב מקצועי הדומה לזה של עורך דין או רופא מתמחים, ולא לזה של השותף הבכיר במשרד עורכי הדין או המנתח הראשי בבית החולים" אליוט כהן / הפיקוד העליון עמ'221

ההבדל בין לדעת ללהבין – מורכבות החיים

בני פלד העריך שעומדת לפרוץ מלחמה והגביר כוננויות בחיל, שלושה ימים לפני המלחמה גוייסו 1400 אנשי מילואים, בניגוד לעמדת המודיעין. אבל באופן משונה בדיון שנערך באותו יום אצל גולדה הוא לא אמר זאת. בין הבנה למעשים קיים תמיד פער כלשהו, התפקיד של המטה הוא לסגור כמה שיותר פערים כאלה שנוצרים אצל המפקד. ב-5 באוקטובר הועלתה הכוננות בצה"ל לעליונה, אבל לחיל אוויר היו 82 מטוסים מתוך 383 בדרג ב' או ד' ולא נעשו פעולות להחזיר אותם לכשירות כלל. אלוף במיל' גיורא רום מונה להיות מפקד טייסת 115 יומיים לפני המלחמה (אחרי שמפקד הטייסת נהרג) למרות שמעולם לא טס על סקייהוק בחייו. ביום המלחמה הוא אמור היה להמריא לגיחה ראשונה על סקייהוק, רגע לפני ההמראה פקר החזיר אותו כיוון שהסירנה בחיל אוויר הופעלה. רן פקר אמר שהמינוי מעיד על כך ש"לא היה לנו צל של מושג על ההמלחמה שתפרוץ מחר".
בחרתי לדבר על זה בגלל שאני חושב שזה מלמד שברגעים כאלה, לפני שמתרחשת הסערה יהיו תמיד סתירות וחוסר קוהרנטיות בהתנהגות של אנשים, כיוון שיש חוסר ודאות. כאשר פורצת מלחמה, יש ודאות שהיא פרצה וחוסר ודאות על הנעשה. פעמים רבות אנחנו בוחנים אנשים ושואלים אותם, אבל אם ידעת את זה, למה לא פעלת בצורה ברורה, ושוכחים שבזמן ההחלטות עצמן שרר חוסר ודאות. בצהרי יום שישי פלד כינס את חיל האוויר, והעריך שמלחמה צפויה לפרוץ. הוא לא עשה את כל הפעולות שנגזרות מכך, וזה באופן מוזר הכי טיבעי שבעולם.
ההבדל בין להבין ולדעת הוא שלדעת זה שעגבניה היא פרי, להבין זה שלא שמים אותה בסלט פירות.

"מכה מקדימה"

בהיסטוריה עליה גדלתי מתואר שההימנעות ממכה מקדימה היתה צעד מפתיע שמנוגד לכל מה שהובטח לחייל. ב-13 ביוני התקיים דיון עם שר הבטחון והרמטכ"ל ובני פלד הציג בצורה חד משמעית ש'תגר' ו'דוגמן' יתבצעו בהצלחה רק בתנאי שחיל האוויר יקבל אישור לבצעם במכה מקדימה. פלד טוען שנאמר לו במפורש ש"לא יעלה על הדעת שלא נקדים לתקוף אם יהיה אפילו שמץ של חשד שהאויב עומד לתקוף". ניתן להניח שפלד באמת הופתע כך שלא קיבל אישור לפתוח במכה מקדימה.
בפועל, התכניות של חיל אוויר תוכננו גם תחת החלופה שלא תהיה מכה מקדימה, התרגילים של צה"ל הניחו שלא היתה כזאת. תרגיל "איל הברזל" ב-1972 התחיל אחרי שהמצרים חצו את התעלה. הרמטכ"ל אגב, סירב להתחיל את התרגיל והתרצה רק אחרי שאמר לפרוטוקול שזאת אינה אפשרות סבירה. האלוף שהיה אחראי על התרחיש בתרגיל היה גורודיש. לאורך השנים לפני המלחמה, היו אמירות רבות שאסור להניח שניתן יהיה לפתוח במכה מקדימה.
החשיבות של המכה המקדימה הדהדה רק בגלל מתאר הקטסטרופה שבו נתפסה מדינת ישראל, ולמרבה הצער הלקח האמיתי לא נלמד. הלקח הוא שעיתוי פתיחת המלחמה הוא לא משהו שלצבא יש צ'ק מדיני לגביו. גם אם הצבא יבוא ויאמר שמכה מקדימה תשנה מהיסוד את הישגי המלחמה, זה לא בהכרח מצדיק שהמלחמה תיפתח בצורה כזאת. למדינאים יש אילוצים אחרים והם עומדים בראש הפירמידה.
זה משקף את הפער שיש בין משאלות הלב הסמויות לניתוח ריאלי של המציאות. משאלת הלב לחזור על מתקפת הפתע הקטלנית של 'מוקד' לא יצאה ממשרדו של מפקד חיל האוויר עד עצם היום הזה, אז בודאי שלא ב-1973. לא משנה כמה תרגילים היו שבהם לא היתה מכה מקדימה, בתת מודע של בני פלד הוא היה בטוח שתהיה. (כן, זה כמו ההבדל בין לדעת ללהבין).
הפער הבלתי נתפס הזה קיים גם היום, כיוון שהדרג המדיני לא משתתף בתרגילים (ביקור באחד מהימים של התרגיל, שבו ראש הממשלה אומר מספר קלישאות חסרות משמעות זאת לא השתתפות). מרבית התרגילים נפתחים ע"י צה"ל, כדי לתרגל באופן המושלם ביותר את המערכת בספיקה הכי גבוהה שאפשר. אפילו בתרגילים שנפתחו כאילו בדרך מורכבת יותר, לצה"ל לא היו אילוצים ממה שקלאוזביץ' קרא חיכוך הקרב, כי היה חשוב לתרגל "הספקים". יותר מזה צה"ל מניח בתרגילים שהדרג המדיני מאשר ברגע הראשון להתחיל הכי חזק שאפשר, וזה למרות שאם בוחנים את כל המבצעים האחרונים זה מעולם לא קרה (מטס מסוים מפתיע כמו עופות דורסים לא משקף פתיחה אול אאוט).
המערכת הצבאית והמדינאים מסונכרנים הרבה פחות ממה שהיה כאשר נפתחה מלחמת יום כיפור. בהיסטוריה של ישראל ניתן לראות שדיין השתתף בדיונים צה"ליים (כמו זה אצל בני פלד), התלבט, העלה שאלות ולפעמים גם לא היה ברור. היום כל דבר כזה מוצא את דרכו לתקשורת ואין סיכוי שפוליטיקאי ייתפס באמירות מורכבות כאלה. בנוסף, לשמחתנו, ישראל של העשורים האחרונים היא מדינה מתקדמת שבה המדינאים עוסקים מעט בבטחון והרבה יותר בפוליטיקה ובניהול מורכב. גם תקציב הבטחון קטן הרבה יותר. מכאן שהמרחק שלהם מסוגיות בטחון מורכבות גדול מאוד.
כבר 40 שנה חלפו מאז שישראל היתה באמת במלחמה, ולכן הפערים האלה לא באו באמת לידי ביטוי. אני חושב שאין תשובה קלה כיצד לגרום למפקדים בכירים בצה"ל להתמודד עם בעיות אמיתיות ולא להדחיק אותן כמו שקרה לבני פלד שבסך הכל לא זכה לפדות את הצ'ק שמעולם לא היה שלו. בספר, ניתן להבין כמה זה משפיע על קבלת ההחלטות.

ההחלטות הקובעות לפני השריקה

ביום פתיחת המלחמה בני פלד החליט מספר החלטות משונות מאוד לפי הספר שאין להן הסבר מקצועי סביר. ההחלטה הראשונה היתה להחליף את התצורות של מטוסי התקיפה, שהיו מוכנים לתקיפת שדות תעופה. ההחלטה השניה היתה להזניק את הכל לשמים בזמן פתיחת המלחמה. לשתי ההחלטות האלה אין שום הסבר סביר. הן משקפות בעיה עמוקה שאיני חושב שאני יכול לפרש אותן באופן שמאפשר הפקת לקח כלשהו. לא ניתן לסכם את הספר בלי להזכיר זאת. יותר מכל אני מניח שזאת היתה סיטואציה שבני פלד לא היה מוכן אליה בכלל, ולכן לא היתה לו שפה משותפת וכלים לקבל החלטה בזמן קצר.
זה משקף את מידת הריכוזיות של חיל האוויר, והאחריות שיש על מפקדו. בהוראה אחת החיל מתיישר לימין וכולם צועדים בסח. בספר מתואר שפורמן (רמ"ח מבצעים) מנסה להתנגד להחלטות האלה, אבל פלד לא הקשיב לו.
אחד המהלכים העיקריים שעשה בני פלד אחרי המלחמה היה להקים את יחידת השליטה בחיל האוויר, מהלך שמשכך החלטות כאלה, ושינה מהיסוד את תורת ההפעלה של חיל אוויר.
האם זה יכול לקרות גם היום? לדעתי כן. ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה ואיני מאמין שתהיה סיטואציה דומה לזאת, אבל השאלה אחרת. האם מפקדי חיל אוויר יכולים לקבל החלטות שההיגיון שלהם "קלוש". כתבתי קודם לכן שמפקדים בכירים לא מתרגלים את התפקיד האמיתי שלהם במלחמות, בתרגילים הם מוודאים שהמטה שלהם מתורגל. כיוון שכך, גם אין תחקירים על התפקוד של מפקדים בכירים בתרגילים, כיוון שאיש מהם לא מוכן להיות בסיטואציה שבה הוא מוקד התחקיר. המשמעות היא שהם לא מצאו את עצמם במצב בו הם מתלבטים על החלטות גורליות, והמטה לא מתורגל לעזור בקבלת החלטות כאלה.
הפתרון לכך הוא משחקי מלחמה מורכבים, אבל כאלה אין בנמצא.

הכשלון בתקיפת הטק"א

בהיסטוריה של החיל מספרים שמה שגרם לבני פלד לעצור את מבצע "תגר" ולעשות את "דוגמן" היתה שיחת הטלפון עם דיין. הספר מציג מציאות אחרת. לפיה מי שמעלה את ההצעה לראשונה זה בני פלד, לפני שבכלל דיבר עם דיין. הסיבה העיקרית היתה חשש ממזג אוויר בעייתי בתעלה. דיין ודדו ככל הנראה לא אמרו לפלד מה לעשות, הם דרשו ממנו להפנות מטוסים רבים יותר צפונה. קציני המטה הבכירים של פלד חשבו שאפשר לעשות זאת במקביל ל"תגר" או למצער לצמצם אותו במקצת. מי שהחליט לעשות זאת היה בני פלד ואיש לא כפה זאת עליו, דדו אישר את החלטתו של פלד אחרי שזאת היתה מעשה גמור. למעשה שום רמטכ"ל לא יכול להפוך החלטה מקצועית כזאת, אין ביכולתו של המטה הכללי והרמטכ"ל את הידע המקצועי הדרוש.
פלד כינס את המטה שלו ומסר על החלטתו להפסיק את תגר ולעבור לדוגמן "הוראות אלה אינן עומדות לדיון נוסף".
אני מעריך שמרגע שניקר בו הספק בנוגע למזג אוויר בתעלה, ועלה הרעיון לעבור לעשות את דוגמן 5 זה הספיק, התודעה התקבעה שזה המהלך שיוחלט. מכאן גם שאת השיחה עם דיין אני מניח שבני פלד שמע כמי שמחפש צידוק להחלטה שכבר לקח, אבל עוד לא הנחה לעשות. זאת תופעה אנושית ידועה, אנחנו מוכווני החלטה אינטואיטיבית, והנימוקים מגיעים כדי להצדיק אותה. את תמליל השיחה המלא עם דיין לא נדע לעולם.

“הרגשתי שנשימתי נעתקת ומעיי מתהפכים בקרבי. ידעתי כי המשמעות האמיתית של הפקודה הזו היא כישלון צפוי, ברור, של המשימה בדרום והקרבת המאמץ הדרומי לצורך כישלון אחר בחזית הצפון. ניסיונות של קצינים בשולי הדיון הקשה הזה לרכך את ההחלטה כך שהמאמץ הדרומי לא ייקטע כליל, הורדו מעל הפרק… תחושתי הייתה שחיל האוויר, והצבא בכלל, שילמו בכך את מחיר עמדתו של מפקד שהיה עילוי בתחומי הטכנולוגיה והארגון, אך היה חסר ניסיון בתחום התכנון המבצעי ולא העריך נכונה, כפי הנראה, את גודל הנזק הצפוי מהחלטתו הנוקשה” עמוס אמיר (רמ"ח מבצעים הנכנס)

דוגמן 5 יצא כאשר מיקום 60% מהסוללות לא היה ידוע, ולא ניתן היה לעשות שינוי. העובדה שדוגמן בוצע ללא מודיעין מתאים עלתה בתא רמשל"ט אבל לא זכתה לתשומת לב מספקת. מתוך 22 מטרות, הושמדה סוללת 3-SA אחת, ועוד סוללת 2-SA נפגעה. בדיווח תוצאות המבצע נמסר לרמטכ"ל ש-26 סוללות סוריות הפסיקו לעבוד. גם מזה ניתן ללמוד שדיווח ראשוני של תוצאות מבצע אופטימי מאוד בדרך כלל (מישהו זוכר את תקיפת המטרו?).

תקיפת הגשרים על התעלה

אחרי ההחלטה לקחת את חיל האוויר צפונה, בני פלד הצטרף לדיון אצל הרמטכ"ל והופתע לגלות שצה"ל עוד לא יצא למתקפת נגד, הוא עדכן שחיל האוויר תוקף מספר גשרים על התעלה (הביא צילומים). כשחזר סיפר על כך שהופתע שצה"ל לא יכול לחצות לצד המצרי, בהתחשב ביכולת המאוד מוגבלת של צה"ל לחצות בכלל זה מעיד על פער אדיר שהיה לו כחבר במטכ"ל (ארחיב על זה בפרק השלישי). פלד שנבהל מהמחשבה שתהיה נסיגה לקו הגנה בסיני החליט שהוא הולך להרוס את הגשרים על התעלה גם במחיר של כמה מטוסים.

“טוב, תקשיבו חבר'ה. תסגרו את הטלפון. אני רוצה לספר לכם משהו. אני… המצב לפי דעתו של שר הביטחון שחזר משם [סיני] זה שאנחנו עומדים לפני הרס הבית השלישי, מפני שכל דיוויזיות השריון שלהם עוד לא עברו את הקו, רק הדיוויזיות הממוכנות, רק דיוויזיות החי"ר הממוכנות, וגם אם אריק וגורודיש יחכו להתקפת נגד הלילה והם ייכשלו, אז אין בין התעלה לתל אביב משהו שיכול לעצור אותם!!!
זה ברור לכם? זה הדבר הקריטי. אם אני יכול להודיע להם שאין גשרים בתעלה, אז הם יתעודדו קצת. הם יהיו מוכנים אז לצאת להתקפת הנגד. הם רצו כמעט ללכת ולייצב קו כאן, איפה שסוללות הטילים שלנו. ולהחזיק ולגשת ומה לעשות אחר כך? מו"מ? אני לא מוכן לזה. אז קדימה, אני רוצה להרוס את הגשרים וזה לא קשה. זה יעלה קצת מטוסים אבל צריך לעשות את זה. תירו שלוש פעמים על כל גשר עד שלא יישאר כלום. שמעתם. עכשיו אני עוזב אתכם. תעשו את זה.” (בני פלד במשל"ט)

הלקח ההיסטורי מלמד שקשה להשמיד גשרים, האמריקאים התקשו מאוד לתקוף גשרים בויטנאם, וגם בחיל אוויר אני מכיר מספר פעמים של מבצעים כושלים בעניין.
בערב פלד לעומת זה הודיע לרמטכ"ל שהוא השמיד 7 מתוך 14 גשרים במטס הראשון ושעד הלילה הוא ישמיד את כולם. דדו הורה לו להגיע לקבל נשיקה, ומיהר לעדכן את גולדה שזאת בשורה מצויינת ראשונה.
המצרים הצליחו לתקן את הגשרים ועד סוף המלחמה לא היתה להם בעיה להעביר ציוד לגדה המזרחית, וזאת דוגמא יפה לזכרון האנושי, גם במהלך המלחמה פלד התגאה במטכ"ל איך ההחלטה שלו מנעה מהמצרים לעבור, למרות שכבר היה ידוע שזה לא קרה בגלל שהמצרים לא תכננו עדיין להעביר את הדיוויזיות המשוריינות, וגם שנים אחרי הוא סיפר בהרצאה שההחלטה שלו חיסלה את הגשרים ורק 4 תוקנו, וזה מנע את הנסיגה של צה"ל לקו הגנה ומהמצרים להעביר את השריון.
אבל יש כאן גם לקח חשוב, חיל האוויר יודע להעריך היטב מה היכולת שלו לבצע משימות עליהן הוא אחראי. למשימה הזאת הוא לא נערך לפני המלחמה. היכולת להמציא פתרון קסמים למשימה חדשה ומורכבת צפוי להיכשל, ראיתי בחיי מספר דוגמאות ללקח הזה. אהה, אי אפשר להתכונן מראש לכל המשימות, בחיים יש סדר עדיפויות.

בנוגע להחלטה של פלד, אמרתי שאני אשתדל להימנע מניתוח טעויות אישיות, כי לרוב אין מה ללמוד מהן. אני חושב שגישת ראש בקיר שמשתקפת משלושת ההחלטות האישיות של פלד, נדונה לכשלון כאשר המצב מסובך. מפקדים שהתקדמו בזכות הגישה הזאת (ויש רבים כאלה) צפויים להיכשל כאשר התכונה הבולטת שלהם היא זאת שעומדת להם לרועץ.

למה חיל האוויר לא ניסה לתקוף שוב את הטק"א

אחרי כשלון דוגמן חיל אוויר נמנע מתקיפת טק"א – בסוריה בכלל ובמצרים התחדשו התקיפות לקראת סוף המלחמה(כדאי לזכור שהצליחה הביאה לכך שכוחות הקרקע נטרלו חלק מהסוללות). בהרצאה שנתן בפו"מ אמר בני פלד את הדברים הבאים:

"המחיר ששילמנו עבור טילים בסוריה היה שישה מטוסים. הרווח היה מאכזב ביותר… מתחקור עמור של תכנית 'דוגמן' כפי שבוצעה, התברר שלא היתה שום סיבה לא להמשיך את המבצע הזה עד תום ולהשמיד את המערך כולו. האויב היה מטורטר, היתה תקופה שלא קיבל טילים ואספקה, וזה היה הזמן לשבור אותו. גילינו שהדבקות במשימה של טייסי חיל האוויר היתה לקויה בהחלט במבצע זה, והסיבה: אימת המוות הבלתי מוצדקת מהיעילות הבלתי מבוססת של הטילים והפחד ההיסטרי מפניהם. בתחקיר התברר שפרט ל-10 מטוסים שהופלו ע"י נ"מ פשוט, בדרכם למטרות, אף טיל לא הפיל מטוס. במקום שהטייסים יהיו דבקים במשימה ומצאו את כל המטרות" (בני פלד / ימים של חשבון עמ' 427)

מעניין ומוזר שפלד האשים את לוחמיו בכך שנמנע מלנסות לתקוף את הטק"א שנית. לאביהו בן נון היו הסברים אחרים, במקום אחד הוא טען שהדרג המדיני והרמטכ"ל היו אלה שהגבילו את חיל האוויר, ובמקום אחר יש לו הסבר שנראה לי הרבה יותר "טיבעי": בתור המתכנן של המבצע, לא היה לו רעיון אחר כיצד לתקוף את הטק"א ואחרי הכשלון במטס היה קשה לבוא וללחוץ לבצע את המטס שוב, תחת האמירה שאותו דבר יכול להצליח. בכלל, עולם הטיסה הקרבית בנוי על הנחת יסוד, שאם משהו לא הצליח צריך לעשות משהו אחרת. הבעיה שזאת גישה נכונה לטיסה טקטית ולא לתכנון מבצעים אוויריים. טייס שעושה טעות בקרב אוויר לומד לא לעשות את אותה הטעות בפעמים הבאות, כיוון שיהיו עוד מאות פעמים בהן יהיה באותו מצב. מבצעים במלחמה הם ייחודיים ולא חזרתיים, ולכן צריך לתחקר אותם אחרת. מערך הטק"א הסורי נותר עד סוף המלחמה שלם כמעט לחלוטין. למרבה הצער הספר לא שופך אור מדוע לא נתקף הטק"א בסוריה לאורך כל המלחמה.

תקיפת שדות תעופה

לאורך המלחמה נתקפו שדות התעופה במצרים וסוריה מתוך תפיסה שיש לזה חשיבות רבה כדי להשיג עליונות אווירית. אמנם חיל האוויר השקיע רק כ-700 גיחות בתקיפת שדות תעופה (מתוך כ-11000) אבל אלה היו מבצעי עומק מורכבים והסד"כ שתקף היה קורנסים. מטוס האיכות של החייל.
התקיפות הללו לא הצליחו להשבית את שדות התעופה ליותר ממספר שעות בממוצע, זה לקח חשוב לכל אלה שטוענים שניתן לעצור את חיל האוויר ע"י טילים. בבנין כוח נכון אפשר להבטיח את יכולתו של חיל אוויר לפעול, ואסור לחשוב שניתן לעצור את חיל אוויר, אבל חובה להיערך.
התועלת המבצעית של התקיפות מוטלת בספק רב, הן כיוון שבקרבות אוויר היתה עליונות בולטת לחיל אוויר, והן בגלל שהמצרים לא עשו מאמץ גדול לבצע תקיפות עם מטוסים. שדה התעופה ממנו המצרים הוציאו הכי הרבה גיחות לא הותקף אפילו פעם אחת במלחמה.
זה מזכיר לי מלחמה אחרת שבה כן הייתי מעורב שבה ראיתי את התסכול על כך שנראה שיש מבוי סתום בנוגע למה שאפשר לעשות ואז שמעתי את המשפט שהפך לאידיאולוגיה "הכמות תעשה את האיכות". בפעם היחידה בפוסט הזה אתיימר לנסות "להעריך" למרות שלא הייתי שם, נראה לי שזה שירת את הצורך להרגיש שעושים משהו שיודעים לעשות, צורך אנושי ברור במצבי מתח וחוסר ודאות.

הקו האדום

מבחינתי התגלית הכי משמעותית שקראתי בספר היא על האזהרות של בני פלד שחיל אוויר מתקרב לקו אדום והוא לא יוכל לסייע למתקפה. לאורך השנים לא הבנתי כיצד 200 מטוסים מחייבים את חיל האוויר לעבור רק למצב הגנה. לא רק שזה לא מספר המטוסים שהיו נדרשים למשימה, שהיה 70 בערך, גם לא היה שום רמז לכך שחיל האוויר של מצרים וסוריה יכולים לעשות מתקפה כזאת (למצרים היתה בעית טווח).
בליל ה-9 באוקטובר פלד אומר שמחר יהיו לו 220 מטוסים, בעוד שבבוקר היו לו 258 מטוסים ועוד 48 בתהליך השמשה. בערב הוא דיווח שיש לו 272 מטוסים אבל שתוך ארבעה ימים יגיע ל-200, כעבור 24 שעות הוא אמר לדדו שיש לו 223 מטוסים (ירידה של 39! ביממה הזאת חיל אוויר איבד 10), אבל בבוקר למחרת היו לו 252 מטוסים.
הטענה שעולה מהספר היא שפלד ניסה לגרום לצבא הירוק לצאת למתקפה מיידית, ולכן עולה החשד שהוא שיחק עם המספרים במקרה הטוב, וסילף אותם במודע במקרה הרע. הבסיס להערכת מצב הוא תמונת מצב נכונה, ויותר מכך ניתוח שיטתי של המשמעויות שעולות מתמונת המצב. תמונת המצב ששיקף פלד, כמעט הביאה את ישראל להסכמה על הפסקת אש, ההיפך ממה שרצה. אלמלא הידיעה שהביא צבי זמיר שהמצרים מתכוונים לצאת למתקפה, מה שהיתה משאלת הלב של צה"ל כדי להלום בצבא המצרי, יש סיכוי סביר שישראל היתה מוכנה להסכים על הפסקת אש. אגב, ההחלטה של סאדאת לחדש את המתקפה התקבלה בגלל לחץ רוסי וסורי ולמרות התנגדות רבים בצמרת המצרית כולל הרמטכ"ל שאזלי.
ליצור מניפולציה כזאת על קבלת ההחלטות זה דבר נורא. אבל איני רוצה לעסוק בזה, אלא במה ניתן ללמוד מזה. הלקח בראייתי הוא חוסר היכולת של מפקדי חיל האוויר להבין מהלכים יבשתיים והקושי להבין שמי שגדל בחיל האוויר לא יוכל להבין כיצד להפעיל כוח יבשתי. כל עוד הרמטכ"ל הוא מפקד צבא היבשה איש חיל האוויר לא יכול להיות רמטכ"ל.
יש לזה עוד שני היבטים שלא מקובל לדבר עליהם ולדעתי רוב קוראי לא יבינו למה כוונתי (עימם הסליחה): המטה הכללי לא מסוגל להחליף את חיל האוויר בתכנון של הפעלת כוח אווירי, כי זה עניין מקצועי ומורכב. לאורך כל השנים שבהן הייתי מעורב בממשק הזה, יש תסכול עמוק אצל "הירוקים" מהמצב הזה, וכל הזמן מנסים למצוא פתרונות מלאכותיים כיצד להתגבר על הבעיה של המונופול שיש לחיל האוויר על תכנון ושליטה בהפעלתו. זה לעולם לא יצליח, והניסיונות גורמים לנזק, חיכוך מיותר, הוצאת אנרגיה לריק ובעיקר חוסר בניה של ממשקים מתאימים לדיאלוג. ההיבט השני הוא שלמפקד חיל האוויר אין מטה שמסייע לו בסוגיות אסטרטגיות של אחד משלושת תפקידיו, חבר במטה הכללי (שני האחרים: מפקד חיל האוויר, איש אוויר במטה הכללי). הניסיון של דני חלוץ להקים מטה קטן שיסייע לו בתפקיד הזה, הסתיים הלכה למעשה אצל אמיר אשל.

מלחמה משלו

הספר מביא שלל דוגמאות בהן ברור שחיל האוויר מנהל מלחמה משלו, מבלי שיש לזה קשר לצרכים של צה"ל. אחרי הצליחה חיל אוויר הוציא את המטס הראשון לתקיפת סוללות טק"א שבו הוטמעו לקחים מדוגמן 5. רק שאת המטס הוא הוציא לאזור קנטרה ולא לאזור הצליחה שם עליונות אווירית יכלה לאפשר לו חופש פעולה. בתקיפה עצמה אבדו 3 קורנסים ומספר מטוסי עיט, הרבה בגלל חוסר מזל, אבל גם זה קורה. כאשר שמעו על התקיפה, דיין אמר לדדו: "אם האינפורמציה שתקפנו את הטילים נכונה, לכולנו כאן זה נראה ממש מיותר ואף אחד לא מבין מדוע בני הלך לטילים האלה. זה ממש שגיאה".
בערב אותו יום כאשר פלד הציג לדדו את התכנית דדו אומר לו את זה:

“תכף אני אשאל אותך שאלה: …האם אתם, זה טוב לכם להתפזר לכל מיני משימות שלא מעניינות אותי? אז רגע, אם זה טוב לכם, אז קודם אני אגיד לכם: "תיקחו לכם חבל ארץ ותתאמנו שם בהפצצות, תלכו לקינה וללוקסור, ותלכו, אני יודע? תלכו לגרדקה. אותי זה לא מעניין. לי שם לא חסרה אף פצצה אחת. תקשיב לי, בני, עכשיו תקשיב לי. אז אני רוצה היום ללמוד מכם, אני משום מה עד היום האמנתי שבמלחמה צריך לרכז את כל המאמצים למאמצים משותפים ופעילים, וצריך לחסוך בכוח לכל דבר שהוא משני, אז אם אני היום אלמד מכם שבחיל האוויר זה עובד אחרת, והפרינציפ הוא העיקר להתעסק בפריפריה, אז אני אתן לכם. [אבל מ]מה אני חושש? אני חושש שאנחנו לא מספיק מרושתים, אני עושה פעם ביום קד"ם ואני מרצה [בו] על כל מחשבות המלחמה שלי למחרת, ואתם או לא משתתפים או משתתפים באופן חלקי; אני עושה היום קבוצת תכנון, היום הרציתי איך אני רואה את המלחמה למחר ולמחרתיים, איך אני מתייחס לזה ולהוא, מתקשר גם בצד שלכם. אז אולי זה מעניין אתכם מאוד, אבל חוששני שזה לא תורם לכם בשביל שאנחנו נהיה על גל אחד. ואני הייתי רוצה: א. גם אתה נותן לי, אתה נותן את הרשימה שלך, כל הדברים שאתה מדבר. למשל קנטרה — קנטרה מעניינת את זקנתי — מבחינתי אני לא, לא מפריעות לי לא הסוללות, לא הסוללות, ואני לא צריך לתת סיוע קרוב שמה. אני היום צריך סיוע קרוב ל"מיסורי" ולגזרה הדרומית. הגזרה הצפונית לא הדאיגה אותי. הם לא תוקפים אותי, אני לא תוקף אותם. יכול להיות שזה טוב לכם — [אז] זה בסדר. יכול להיות שה- by product הוא שידפקו את הכוחות, את ראש הגשר שבקנטרה — בבקשה. אבל אני רוצה להיות בטוח שאתה יודע בדיוק מה מעניין אותנו. עכשיו, מה מעניין אותנו, זה אותנו — זאת אומרת אותי, כי זה לא תמיד זהה ביני ובין הפיקוד, כי פיקוד הוא בכלל רוצה כל מיני דברים שאני חושב אותם ללא הכרחיים…"

ביומיים אחר כך כאשר היה ברור ששעון החול לסיום המלחמה החל לרדת, היה חשוב למטכ"ל שחיל האוויר יוכל לעשות אמנעה על ציר קהיר-סואץ כדי לאפשר את כיתור הארמיה השלישית, אבל חיל אוויר ראה בהשמדת הטק"א באזור משימה שניתן לוותר עליה ולכן ויתר עליה פעם אחת וגם למחרת תכנן זאת בסדר עדיפות משני יחסית.

למה זה בכלל חשוב, כי קיים דיסוננס גדול בין התפיסה של חיל אוויר מה חשוב לעשות לבין המציאות. במלחמת יום כיפור זה בא לביטוי קיצוני, אבל זה היה קיים בכל אחד מהמבצעים מאז. חיל אוויר רוצה להפציץ והרבה. הוא עסוק בכמה מטרות נתקפות, ולא במה זה תורם במשהו למישהו. 'שומר חומות' הוא הדוגמא האחרונה. אני כותב על כך לא מעט, ולכן לא ארחיב על זה הפעם. הופתעתי לגלות כמה זה היה בולט גם במלחמת יום כיפור.

סוף דבר, הספר "מלחמה משלו" של אורי בר יוסף מחדש רבות על מקומו ותפקודו של חיל האוויר במלחמה. נכון שכהיסטוריון בר יוסף מתמקד במקבלי ההחלטות ובעיקר בבני פלד, אבל אני חושב שעדיף להסתכל על זה באופן פחות אישי, ויותר על מקומו של מפקד חיל האוויר באשר הוא במטה הכללי ומעמדו בקבלת ההחלטות בנוגע לבטחון הלאומי. אני מקווה שהספר יהיה סנונית לספרים נוספים על חיל האוויר ביום כיפור, יש עוד הרבה מה לגלות.

חיל האוויר במלחמת יום כיפור – לקחים #2

מלחמה משלו – מצופפים שורות