5 חודשים לאחר תחילת ארועי הטרור ואנחנו ממשיכים את השיחה הבאה:
עליסה – "התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?”;
החתול: “זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע"
עליסה: “לא איכפת לי כל כך לאן”
“אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי”
במישור המבצעי – (עדיין ?) לא ניתן לאפיין את הפעולות, בצורה שתאפשר סיכול מבעוד מועד של המפגעים, בשונה מהסיכול המוצלח של נסיונות חמאס להוציא פיגועים.
צעדים רבים נעשו כדי להרתיע את המפגעים – הריסת בתים, הורדת גילאי הענישה, החמרת ענישה למיידי אבנים ועוד. לפחות לעת עתה נראה שזה לא משיג את מטרתו, בדומה לנסיון העבר שהראה שפעולות אלו לא מצמצמות ארועי טרור, אלא להיפך, בטווח זמן ארוך הן מגדילות את החיבור בין האוכלוסיה לארועי הטרור (נסיון העבר הראה שזה מגדיל את היקף הארועים בטווח ארוך).
בהינתן שהאינטרס הישראלי הוא צמצום הארועים או למצער שמירת רף האלימות הנוכחית קיים מאבק בין 2 גישות מרכזיות בתוך הממשלה – זאת שמובילים נתניהו ויעלון ונתמכת ע"י הצבא להימנע מצעדי ענישה רחבים ונקיטת יד קשה מאוד כדי למנוע הצטרפות של גורמים נוספים לגל הטרור שיביאו להרחבתו; למולה, גישה שטוענת שהחמרת צעדי הענישה ונקיטת יד קשה מאוד היא שתביא למטרה הרצויה.
התחרות בין שתי הגישות, שמושפעת מהתחרות הפוליטית בתוך הימין הישראלי ומהצורך להראות עשיה כדי ליצור תחושת בטחון בציבור, מביאה לעיסוק בהוראות הפתיחה באש, בחיזוק ידי הלוחמים, חיפוש סוגיות טקטיות בהן אפשר להפגין עשיה. אך אלו נועדו כדי למנוע ויכוח בין הגישות.
תמונת המצב האסטרטגית מורכבת יותר, המגמה של החלשות הרשות הפלשתינית נמשכת כאשר ברור שבטווח זמן סביר יסתיים שלטונו של אבו-מאזן. המדיניות הישראלית משקפת חוסר נכונות לקבוע מה המגמה הרצויה לישראל. כתוצאה מכך, עולה הסבירות שנחזה בהתמוטטות של הרשות ושל מערכת היחסים שמעוגנת בהסכמי אוסלו (כבר מזמן המציאות בשטח אינה תואמת את ההסכמים), מבלי שאנחנו עוסקים בהשלכות הנובעות מכך, כיוון שכל עיסוק בסכסוך הישראלי – פלשתיני הוא פצע שבעשר השנים האחרונות החברה הישראלית הדחיקה, ומעדיפה לטמון את הראש בחול.
הצורך בשימור התמיכה הפוליטית בהעדר מדיניות, בשילוב עם ארועי הטרור מתבטא במדיניות שמטרתה להעמיס את העיסוק הפוליטי במידה רבה ככל האפשר: יצירת מתח מול ערביי ישראל (בין אם נגד חברי כנסת ובין אם הכללות למיניהן "הערבים …."); העלאת הצעות חוק שנויות (שקיפות, השעיה, נאמנות ועוד) שיחייבו את העיסוק הפוליטי כיוון שהדחוף דוחה את החשוב; תקיפה אישית של אנשים ע"י עמותות ימין כי מי שנמצא במגננה יתקשה לעסוק בסוגיות אחרות.
כל אלו לא ישנו את המציאות שהסכסוך הישראלי–פלשתיני יהיה הגורם המרכזי שישפיע על החברה הישראלית, שכל החלופות שעומדות לפנינו הן רעות (קרי, לכל חלופה יש מחירים כבדים) ולכן אנחנו מעדיפים שלא לעסוק בהן.
לפיכך, חובה לדרוש מההנהגה לעסוק במה ישראל רוצה, ולא במה ישראל לא מוכנה לקבל או באיך הערבים / הפלשתינים צריכים להתנהג (כאמור, אני בעד היפרדות).
צריך להימנע מהצטרפות לקמפיין נגד ערביי ישראל, מציאתם כשעיר לעזאזל רק תפגע בנו יותר בטווח הארוך.
במקום לקפוץ מכל אמירה ורעיון שמתחרים על הכותרת, צריך להתעלם וזה ימות מעצמו, המטרה היא לתפוס כותרות לטובת הפריימריז ולא מימוש מדיניות.
