במהלכים הויכוחים על חוק הלאום, ובויכוחים נוספים הנוגעים למהפכה החוקתית שנבעה מחוק כבוד האדם וחירותו, חשבתי שכדאי לנסות להעמיק בנושא ולקרוא כמה מאמרים רציניים על חקיקתו של החוק. ממליץ על הספר של יעקובסון ורובינשטיין – ישראל ומשפחת העמים.
למדתי כמה דברים חדשים והבנתי טוב יותר כמה אחרים. ברור שאיני מביא כאן את האמת הצרופה, יש טיעונים אחרים, מביא רק את הזווית שלי.
זכויות האזרח – ישראל היא מדינה ייחודית בזה שהיא לא עיגנה את זכויות האזרח. מאז קום המדינה מתנגדות המפלגות הדתיות לחקיקה שכזאת, מה שהוביל להלכת הררי משנת 1950, שהחוקה הישראלית תיכתב פרקים פרקים, מתוך הבנה שחוקה צריכה להיכתב בהסכמה רחבה, וכזאת לא ניתן להשיג. המחלוקת הפוליטית מנעה יכולת לקדם חקיקה שכזאת, עד לממשלות האחדות של שנות ה-80. ב-89 אישרה הכנסת בקריאה טרומית את 'חוק יסוד: זכויות היסוד של האדם', אבל מעולם לא המשיכה בהליך החקיקה, לאור ההסכמים הקואליציוניים שחתם הליכוד עם שותפיו אחרי התרגיל המסריח בשנת 90. דווקא הלכת הררי היא שהובילה לאפשרות לחוקק את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ואמנון רובינשטיין הגה את הרעיון לחוקק את זכויות האדם בחלקים.
לכן כדי לחוקק את החוק הוצאו מהחוק הזכות לשיוויון, חופש האמונה והדת (מחשש שזה יפגע בסטטוס קוו הדתי, יכיר ברפורמים ויפגע במעמד הרבנות), וחופש התנועה בתוך המדינה במובן של תנועה ומקום המגורים (מחשש שזה יאפשר ליסוע בשכונות דתיות בשבת, וימנע יכולת להבטיח צביון של שכונות וישובים).
שיוויון – השיוויון הוצא מהחוק במתכוון ולא במקרה, כיוון שהוא סלע המחלוקת בנוגע לאופייה היהודי של המדינה. חלק מהותי מהויכוח נסב על חוק השבות, למרות שרבים כולל יוזם החוק (אמנון רובינשטיין) טוענים שחוק השבות עומד בסטנדרטים של שיוויון בין אזרחים ובאמנות הבינ"ל, וניתן גם להחריג בחוק במפורש את חוק השבות וחוק האזרחות מעקרון השיוויון, ובכך לאפשר שיוויון בסוגיות האזרחיות. כאמור, יש גם סיבות נוספות להתנגדות לסעיף השיוויון של המפלגות הדתיות.
סעיף 1א לחוק קובע 'חוק־יסוד זה, מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק־יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית', מה שמשקף אמירה של המחוקק שמטרתו של החוק אינה פרטנית אלא כוללת ומדברת על ערכיה של המדינה כולה. סעיף זה מכוון לכאורה שערכיה של המדינה מגולמים במגילת העצמאות.
על בסיס סעיף זה המשיך בית המשפט לפסוק שערך השיוויון הוא ערך יסוד בדמוקרטיה (פסיקות שקיימות מקום המדינה). ההגדרה יהודית ודמוקרטית נועדה לסייג את ערך השיוויון ביהדותה של המדינה.
המהפכה החוקתית – הפשרה השניה שנעשתה כדי לאפשר את חקיקת החוק בהסכמה רחבה, היתה בכך שלא נכלל בחוק סעיף שמאפשר לבית המשפט לבחון את תוקפם של חוקים שסותרים את חוק היסוד וגם לא הוקם בית משפט לחוקה. הרציונל היה שבחינה שכזאת עלולה לפגוע בסטטוס קוו הדתי, ולכן בחוק הוגדר סעיף 10 ש"אין בחוק־יסוד זה כדי לפגוע בתקפו של דין שהיה קיים ערב תחילתו של חוק־היסוד". בחוק יסוד חופש העיסוק שנחקק שבועיים לפני חוק זה, מוגדר במפורש שחוקים שסותרים אותו יבוטלו תוך 10 שנים, ובמידה ויחוקק חוק שפוגע בו תוקפו יהיה ל-4 שנים. כך שחוק יסוד חופש העיסוק הוא זה שחולל את האפשרות לבית המשפט לפסול חקיקה של הכנסת.
הסוגיה האם החוק יאפשר התערבות של בית המשפט בחקיקת הכנסת עלתה בדיוני הוועדה, זאת גם הסיבה שהוכנס סעיף 10 לחוק. הנה דבריו של דן מרידור לפני ההצבעה בקריאה שניה על החוק: "מי שמבין שדמוקרטיה, לפני בחירות ולפני שלטון הרוב היא דאגה לאותן זכויות שגם הרוב לא יוכל ליטול מהיחיד ושהיא צריכה לאזן את הכוח של הרוב על־ידי משטר של איזונים ובלמים, רק הוא מבין שאנחנו עוסקים בחוק שמחוק ומאשש את הדמוקרטיה
בישראל ומאשש את האיזון בין הרשויות".
שני חוקי היסוד הללו מאפשרים לכנסת לחוקק חוקים שסותרים אותם, בתנאי שהיא תעשה זאת במפורש: "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק־יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו".
הסכמה רחבה לחוקי יסוד – אחד הדברים שמאפיינים את חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק היתה ההבנה שחקיקת יסוד קריטית שכזאת, מחייבת הסכמה רחבה ולכן מחייבת פשרות. אמנם בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו תמכו 34 ח"כ, והתנגדו 21, אבל התמיכה באה מכל סיעות הכנסת. זה ההיפך מהאופן שבו חוקק חוק יסוד הלאום.
יהודית קרפ – חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ביוגרפיה של מאבקי כוח
אמנון רובינשטיין – הכנסת וחוקי היסוד על זכויות האדם