סוגיית האבטחה של משפחת נתניהו יצאה לי מכל החורים, אבל היא הזדמנות לדבר על אפקט הבעלות ואיך הוא קשור לעניין. אפקט הבעלות התפתח מתוך אסכולת הכלכלה ההתנהגותית בשנות ה-70, כיוון שהתחילו להיאסף תצפיות ע"י חוקרים של תופעות שלהן הכלכלה הרציונלית לא נותנת הסבר. למשל, חוקר בשם ריצ'רד תיילר הבחין שפרופסור רוזט, דיקן בית הספר למנהל עסקים בשיקגו, סירב למכור יינות מאוסף היין שלו, גם תמורת מחיר גבוה מ-100$ (בראשית שנות ה-70), למרות שמעולם לא קנה יין יקר מ-35$. זה סותר את התיאוריה הרציונלית שצופה שיהיה מחיר שעד אליו נהיה מוכנים לקנות משהו, ומעליו נהיה מוכנים למכור. דוגמא נוספת היא כרטיסים למשחק כדורגל או הופעה, שאנשים לא מוכנים למכור אותם ברגע האחרון תמורת מחירים גבוהים בהרבה ממה שהיו מוכנים לשלם בעבור הכרטיס.
תיילר קיבל לעיון טיוטא מוקדמת של תיאורית הערך של כהנמן וטברסקי, וכאשר קרא אותה הבין שלמעשה היא ההסבר לתופעת "אפקט הבעלות", ותופעות נוספות בכלכלה התנהגותית. תיאורית הערך מסבירה שאנחנו שונאי הפסד הרבה יותר ממה שאנחנו אוהבי רווחים, ולכן כאשר אנחנו בהפסד, אנחנו מוכנים לקחת סיכונים רבים יותר על מנת להחזיר את מה שהפסדנו (גם במחיר של הפסד גדול יותר) לעומת מצב של רווח שבו נהיה דרך כלל זהירים ולא ניקח סיכון דומה על מנת להרוויח עוד.
בספרות הקלאסית לכלכלה יש מה שנקרא עקומת אדישות, שמודגמת פעמים רבות על שכר וימי חופש. הטענה הבסיסית היא שבין שני טובין יש יחס המרה מסוים. שלא משנה איפה נהיה על הגרף נרגיש "אותו". נניח לגבי שכר וימי חופש, נהיה מוכנים להמיר שכר מול ימי חופש ביחס המרה מסויים, אבל לא לינארי. כי ככל שיש יותר ימי חופש, ככה נהיה מוכנים לשלם פחות (תועלת שולית פוחתת). המודל הזה מתעלם מסוגיה חשובה גם בתיאורית הערך, המצב שבו נמצא האדם, או הפריימינג של רווח / הפסד בתיאורית הערך. אם מישהו משתכר עכשיו 10000$ בחודש ומקבל 12 ימי חופש, יקבל הצעה להשתכר 8000$ ולקבל 25 ימי חופש הוא יחוש הפסד, גם אם שתי הנקודות נמצאות על אותה עקומת אדישות תיאורטית. משמע, מה שנתפס בעינינו שינויים לרעה, מדליק את "שינאת ההפסד" ואנחנו נתקשה לקבל את השינוי, גם אם ההבדל יהיה בין 100000$ ל-90000$ בחודש.
אפקט הבעלות לא עובד על כל הדברים, אין לנו בעיה לפרוט כסף בעבור אותו ערך ואנחנו לא מרגישים הפסד אם ניתן שטר של מאה בתמורה לחמישה שטרות של עשרים. בניסוי להדגמת אפקט הבעלות לקחו קבוצת משתתפים וחילקו ספל מהודר עם סמל האוניברסיטה שמחירו 6$ למחצית מהם. אחד כן ואחד לא. אלה שקיבלו ספל היו המוכרים, ואלה שלא הם הקונים. הכלכלה הקלאסית צופה שמחצית הספלים יעבירו ידיים, אבל בניסוי שחזרו עליו מספר פעמים, עברו רק 5-17% מהספלים. הסיבה לכך, היא שהמוכר החציוני היה מוכן למכור במחיר 5.25$ והקונה החציוני לקנות ב-2.5$. הניסוי הזה שוכלל בהמשך והצטרפה אליו קבוצה שלישית של כאלה שיכולים לבחור בין לקבל כסף לבין לקבל ספל. המוכרים היו מוכנים למכור ב-7.12$, הקונים לקנות 2.87$ והבוחרים ב-3.12$. מה שמעניין הוא שלמעשה המוכרים והבוחרים נמצאו באותו מצב שבו הם יכולים לבחור ספל או כסף, ובכל זאת הפער שנובע מנקודת הייחוס השונה ביניהם היה שווה יותר מפי 2.
תיאורית הערך ואפקט הבעלות מסבירים למה קל יותר להרתיע מישהו מפני לעשות משהו, נניח את רוסיה מפני פלישה לאוקראינה, מאשר המאמץ הדרוש להפוך מעשה שכבר נעשה. אפקט הבעלות מסביר למה חלק ניכר מהימין סבר שישראל "הפסידה" בשלום עם מצרים, כיוון שהחזירה רכוש שהיה בבעלותה בתמורה לשלום, הוא גם מסביר למה הרבה יותר קל לבנות התנחלויות מאשר להסיר אותן בהתנתקות (למרות שאף אחד לא התחייב שהם תהיינה קבועות). רגע לפני אבטחת משפחת נתניהו אני רוצה להבהיר את סוגיית נקודת הייחוס. תיאורית הערך לא עוסקת באופן שבו אנשים עושים פריימינג לסיטואציה מסויימת, זאת אחת הסיבות שהיא לא תפסה אחיזה משמעותית ביחב"ל, כי קשה להראות מה היתה תחושת ההפסד או הרווח של מקבלי החלטות בסיטואציות מורכבות שאינן מובנות מאליו (כמו כיבוש שטח). מי יכול לחשב "מחקרית" איך נתניהו הרגיש בין הסכמי אברהם לויתור על סיפוח בקעת הירדן. אפשר גם לנסות לחשוב על סוגיית מטוס ראש הממשלה באותה צורה. יש הטוענים שהושקע במטוס כל כך הרבה כסף ולכן צריך לעשות בו שימוש. אבל השאלה האמיתית היא מה עלות השימוש השוטף במטוס לעומת חכירת מטוסים. תיאורית הערך מסבירה את העקרון שתמיד יותר קל להוציא את המיליון השני על פרויקט כושל מאשר להחליט ללכת עליו מראש.
כעת אפשר לעסוק בסוגית האבטחה למשפחת נתניהו. פרשנות פשוטה לסוגיה תאמר, שלקיחת האבטחה, הרכב והמאבטחים מבני משפחתו יוצרת אצלם תחושת הפסד, ובגלל שהם כנראה שונאי הפסד במיוחד, זה גורם להם להיות מוכנים לעשות הרבה כדי למנוע את המצב הזה. לטובת פרשנות כזאת לא הייתי כותב פוסט, ולכן לא אעסוק בסוגיה הזאת.
הסוגיה שבה אני רוצה להתמקד היא הקושי להסיר את האבטחה ע"י גורם שלישי. במהלך צוק איתן נתניהו שינה את הקריטריונים לסוגיית האבטחה באופן זמני, ומאז יש לבני משפחתו אבטחה, למרות שלא חל שינוי בהערכת גורמי המקצוע על הצורך באבטחה. לאחר מכן, הוא מינה את ישראל כ"ץ למ"מ יו"ר הוועדה כדי שלא ניתן יהיה לשנות את הקריטריונים, וכך נוצר מצב שלפי הקריטריונים האבטחה היתה צריכה להימשך. אבל זה פחות חשוב, ואנחנו מגיעים לכך שצריך להחליט להסיר את האבטחה. במצב נייטרלי שבו צריך להחליט האם להציב אבטחה או לא להציב אותה, אם גורמי המקצוע אומרים אין איום (כפי שהיה גם ב-2014), אז לא תוצב אבטחה, ומקבל ההחלטות לא ייתפס אשם, אם יקרה משהו למרות זאת. לעומת זאת, כאשר התכנסה הוועדה להחליט עכשיו, המצב הוא שיש אבטחה, ולכן החלטה לסיים את האבטחה כוללת סיכון, כי כל דבר שיקרה, הוא יהיה אשם, כיוון שהוא הסיר את האבטחה. מכאן, שעל המחליט יש את נטל "שינאת ההפסד" והמשקולת על כתפיו כבדה יותר. לזה כמובן תוסיפו את פסטיבל הצרחות והנהי, שנועד בדיוק לדבר הזה להגדיל את המשקולת ולמעשה את השיפוע של שינאת ההפסד.
המשמעות הפרקטית היא שמהלכים זמניים שנועדו "ליתר בטחון" יוצרים מציאות חדשה לקבלת החלטות, כאשר צריך להחליט האם להאריך אותם, או לא.
דניאל כהנמן, רציונליות, הוגנות, אושר. מבחר מאמרים, בעריכת מיה בר-הלל, אוניברסיטת חיפה 2005
