בכל התקופה האחרונה מנסים לשאול את ממשל ביידן מהם הקווים האדומים שלו, יש רבים שמשוכנעים שהעובדה שביידן לא אמר במפורש איזו תוקפנות תגרור "תגובה עם השלכות מאסיביות" מעידה על סימן של חולשה, כי הוא לא מציב קו אדום ברור, או שהוא מסמן לפוטין שיש מתקפה "קטנה" שניתן יהיה להכיל. אפשר להתחיל מהתשובה הפשוטה, ארה"ב לא תפתח במלחמה גרעינית עבור אוקראינה. אז כמו הבדיחה הידועה "עכשיו כשאנחנו יודעים מה את, בואי נדבר על המחיר", אפשר לדבר האם איומים עובדים, האם קווים אדומים מרתיעים. ספוילר, התשובה היא לפעמים.
אנשים אוהבים ודאות, וקווים אדומים מעניקים מראית עין של ודאות. כהנמן וטברסקי מדדו את אפקט הודאות בסדרה של ניסויים, ניתן לראות את התוצאות בטבלה. ודאות של 99% משוקללת ל-91.2 בקבלת החלטות, 95% ל-79.3. כמו כן, אנשים אוהבים לשייך אירוע לסיבה, זה פשוט יותר להבין את החיים ונותן תחושת שליטה. המטרה של הפוסט הזה לטעון שהחיים האמיתיים יותר כיאותיים.
איומים הם חלק בלתי נפרד ממו"מ, וקווים אדומים הם חלק מאיומים, ויש רבים שאוהבים לאיים ולשמוע מנהיגים חזקים מאיימים. אבל איומים יכולים להביא גם לתוצאה הפוכה, הרי בצד השני עומד מנהיג שגם עבורו יש חשיבות להפגין עוצמה וכוח. בוא ניקח למשל את המצב הנוכחי באוקראינה, באופן אירוני התגובה המאיימת והתקיפה של ביידן העמידה את פוטין במצב שבו אם לא יתקוף את אוקראינה יתפס כחלש, ואולי הוא לא יכול להרשות לעצמו תדמית כזאת ברוסיה. אבל אם ביידן היה מתעלם מהאיום של פוטין, ארה"ב היתה נתפסת חלשה.
קווים אדומים עלולים לסמן ליריבים בדיוק באיזה סוגיות אפשר ללחוץ על המאיים ולהרוויח רווח כפול: כאשר ישראל יצאה מלבנון אהוד ברק הבטיח שישראל תגיב בחומרה אם תהיה פעולה מלבנון לכיוון ישראל, אולם אחרי חטיפת החיילים הוא לא הגיב. לוועדת וינוגרד אמר "זה נכון שאני אמרתי שאנחנו נגיב בחומרה אם תהיה פעולה אחרי שיצאנו, אבל האמירה הזאת איננה פוטרת ראש ממשלה ושר ביטחון מלהעריך את המצב באופן קונקרטי, ולשאול מה מטרת הפעולה, האם היא טובה לישראל או לא טובה". גם לפני ההתנתקות שרון הבטיח לציבור שישראל תגיב בעוצמה אם יירו קסאמים מעזה, אבל במציאות חמאס מנסה לירות במידה כזאת שישראל תחליט שזה לא שווה לצאת לעוד מבצע יקר ומיותר בעזה. כדי למנוע את הדמגוגיה שאם רק היינו מגיבים כמו שצריך אחרי הקסאם הראשון, ישראל יצאה לכל הרבה מבצעים, והרסה את הרצועה כל כך הרבה פעמים, כך שהטיעון שאם היינו עושים את זה קודם זה היה עובד, לא מחזיק מים. כשישראל הצהירה שהיא לא תסכים שלחיזבאללה יהיו טילים מדוייקים בלבנון, היא גם סימנה לחיזבאללה שזה מטריד אותה. בפועל, הגדרנו קו אדום, חיזבאללה חצה אותו ולא קרה דבר.
האם העובדה שלא עמדנו בקו אדום שהגדרנו מורידה מההרתעה והמוניטין שלנו? לא בהכרח. חלפו שלוש שנים מאז נתניהו הבטיח לפעול ולא קרה כלום. זאת גם לא תהיה הסיבה בגללה תפרוץ מלחמה עם חיזבאללה. חיזבאללה יודע שאם הוא יתקוף את ישראל ברקטות היא תתקוף בחזרה, לאיומים יש בכל זאת חשיבות. פוטין לא סיפח את חצי האי קרים בגלל שאובמה לא הגיב כאשר אסאד השתמש בחל"כ, אלא אם כן מישהו סבור פוטין לא מתכנן מהלכים כאלה הרבה מראש. פוטין יכול היה להעריך שארה"ב לא תצליח למנוע את המהלך שלו בקרים, ולא תפעל צבאית, והעובדה שאובמה בחר שלא לתקוף בגלל הפעלת חל"כ לא שינתה להערכת המצב שלו, בדיוק כפי שהתקיפה האנקדוטלית של טראמפ בסוריה לא שינתה דבר ולא הפכה את ארה"ב ליותר מאיימת.
איומים, כולל קווים אדומים והפעלת כוח "מידתית" (כולל סנקציות, מתקפות סייבר, ואפילו הפצצות) נכשלים בהשגת המטרתה המדינית יותר פעמים ממה שהם מצליחים. מדינות כמעט ולא נסוגות משטחים בגלל איומים או סנקציות, אפילו סדאם חוסיין לא נסוג מכוויית גם כשהקואליציה היתה מוכנה לצאת למתקפה נגדו. נסראללה לא החזיר את החטופים בגלל האיומים של ברק ואולמרט, וחמאס לא נמנע מלירות על ישראל בגלל איומים של נתניהו, ליברמן ובנט. גם איראן לא נכנעה לאיומים של טראמפ. אם סנקציות היו כל כך מוצלחות, מדינות חזקות היו מצליחות לכפות את רצונן בצורה מוחלטת, ברור שזה לא המצב.
הצורך לאיים ולהציב קווים אדומים הוא אנושי לחלוטין, איומים משדרים עוצמה לקהל בבית היום, והתשלום על חוסר המימוש שלהם (אם אכן זה כך יקרה) יגיע בעתיד. זה אחד ההסברים לכך שמנהיגים עושים שימוש באיומים למרות שהם עלולים לשלם מחיר עתידי, התועלת המיידית בעלת משקל גדול יותר ("חאן אל אחמר יפונה בשבועות הקרובים", "לא נסכים לנוכחות איראנית בסוריה"). איומים מפצים גם על פערי האינטרסים. אוקראינה חשובה לפוטין הרבה יותר ממה שהיא חשובה לביידן, כדי לפצות על הפער הזה, ביידן צריך להשתמש באיומים. אני גם לא טוען שאיומים לא משפיעים על הצד השני. פוטין יודע שיוטלו סנקציות על רוסיה, אבל במצב הנוכחי השאלה שעומדת לפניו היא האם המחיר של הסנקציות גבוה מהמחיר של ההתקפלות. כשישראל חשפה את מפעל הטילים המדוייקים של חיזבאללה, היא ניסתה לפצות על חוסר רצונה לפעול בלבנון, אבל לפעולה כזאת יש תאריך תפוגה, ואם היא לא חלק מממהלך אמיתי, היא תתפוגג כעבור זמן מסויים.
סיבה נוספת לכך שקווים אדומים וסנקציות לא מאוד יעילים היא מה שקרוי ביחסים הבינלאומיים, ושונה מהעולם העיסקי, דילמת המחויבות. מדינות לא יכולות להיות בטוחות שההסכם יתקיים. בפשטות, כל ישראלי יודע שגם אם ניסוג מאיו"ש ונחתום על הסכם שלום עם הפלסטינים אף אחד לא יכול להבטיח לנו שיהיה שקט בטחוני (סביר שלא יהיה), כפי שלא ניתן היה להבטיח מה יקרה אחרי הנסיגה מסיני. נניח שביידן היה מבטיח לפוטין שאוקראינה לא תצורף ל-NATO. מי ערב לפוטין שזה יקרה? אף אחד. זה נכון גם בכיוון השני, אם נאט"ו היתה מתחייבת בפני פוטין שאוקראינה לא תצורף לברית, סביר שפוטין יעשה שימוש באיומים דומים בנוגע לסוגיות אחרות. אם האיראנים היו מסכימים לדרישות טראמפ הם יודעים ששום דבר לא מבטיח להם שברגע שיגידו כאן, טראמפ לא יעלה את הדרישות שלו. סוגיית הערבויות לכך שארה"ב תכבד את ההסכם גם ב-2025 היא אחד המכשולים במו"מ הנוכחי. סדאם חוסיין עמד בכל הדרישות ממנו אחרי מלחמת המפרץ ובכל זאת ארה"ב יצאה לחסל את שלטונו ב-2003, גם קדאפי זכה ליחס דומה.
טוב, אז לסיכום. כדאי להסתכל על החיים בצורה מורכבת יותר. הנסיגה של ארה"ב מאפגניסטן מלמדת שהיא לא רוצה עוד לשלם את המחיר להבטיח שהטליבאן לא ישלוט בה, אבל לא מעידה על נכונותה להגן על טאיוואן. גם אוקראינה לא מעידה על טאיוואן. תגובות הנגד של ארה"ב ואירופה לאיום של פוטין חשפו שהן לא מוכנות להילחם מול רוסיה עבור אוקראינה, אבל מנגד גם העמידו את פוטין במצב שבו ייתפס חלש אם לא יפעל או אם פעולתו תהיה מינורית. הצבת קווים אדומים מקרינה עוצמה, אבל גם מסמנת את הנקודה שבה אפשר להביך את המאיים ע"י חציית הקווים.
