אובמה נכנס לבית הלבן כשלא היה ברור בשביל מה ממשיכים להילחם. קצינים, חיילים, טייסים, מארינס ועוד עשו כבר מספר סבבים באפגניסטן במלחמה בטרור ובכל זאת הטליבאן שחזרו לחיים ב-2006 החזיקו בשטחים שלהם. אובמה השאיר את רוברט גייטס בתפקיד שר ההגנה, וזה החליף את מפקד המלחמה באפגניסטן "כי הגיע זמן לשינוי". באוגוסט 2009 סטנלי מקריסטל הציג את הגישה שלו במסמך של 66 עמודים, למבצע "נגד התקוממות" ודרש 60000 חיילים נוספים, הכפלה של מספר החיילים שהיו באותה עת באפגניסטן, ותקציב ניכר להגדלת ההשקעה בממשלה ובכוחות הבטחון שלה. הדו"ח לא כלל התייחסות לאל-קעידה, שלא נחשב יותר לבעיה. מקריסטל הניח שרוב האפגנים מתנגדים לטליבאן, ויתמכו בממשלה בקאבול אם זאת תעניק בטחון ושירותים סבירים לאזרח.
מחוייבות הסלמה
מרגע שאובמה אישר זאת, המלחמה באפגניסטן היתה שלו, והמבחן היה מבחן ההצלחה. יש תיאוריה שטוענת שמנהיגים שיצאו למלחמות לא יכולים לסיים אותן, ונדרשת החלפת משטר לשם כך (כמובן שהכוונה למלחמות ארוכות ולא למלחמות הבזק של ישראל): קוריאה הסתיימה בהחלפת טרומן באייזהאוור ואחרי מותו של סטאלין; היציאה מלבנון היתה כשברק כיהן, והנסיגה לרצועת הבטחון במממשלת האחדות (תוך התנגדות רוב שרי הליכוד). יש גם דוגמאות סותרות כמו וייטנאם שהסתיימה בכהונה השניה של ניקסון, כך שזה לא נכון לכל המקרים, ועדיין במרביתם זה כך. בראייתי, ברגע שאובמה החליט שהוא נותן צ'אנס להשגת המטרות הלא אפשריות, הוא קבע שהמלחמה תמשיך לאורך כל הקדנציה שלו. היה גם מי שאמר את זה לאובמה בזמן אמת – קארל אייקנברי שפרש מהצבא באותה שנה ומונה ע"י אובמה להיות הדיפלומט הבכיר באפגניסטן – "If you'll approve the request, it will dig us in more deeply". המונח המקצועי של זה הוא "הסלמת מחויבות".
הגישה של מקריסטל היתה מעניינת בשני היבטים – הראשון, בטיוטה הראשונה הוא השמיט את העובדה שהמלחמה היא נגד אל-קעידא, כיוון שבנאטו העריכו שאל קעידא לא מהווה יותר בעיה. אבל בהמשך הם נוספו לדו"ח שהרי ארה"ב יצאה למלחמה כנגד הארגון. השני, הוא הניח שרוב האפגנים רואים בטליבאן גורם עוין וישמחו שהוא ימוגר, בעוד שהטליבאן היו חלק מהאוכלוסיה וככזה ההסתכלות עליו היא פחות שחור ולבן כמו המבט המערבי. אני חושב שגם לנו קשה להבין את ההתייחסות של ערביי ישראל לטרור פלסטיני מאותן סיבות, בו בזמן שאנחנו עושים את אותו דבר לפורעי חוק מהימין הקיצוני (כן, אני יודע שאסור להשוות).
הגדרה של יעדים בלי רציונל
אובמה נקט בגישה שהרבה מנהיגים נוקטים בה כאשר הם מבינים את גודל ההימור, מנסים להקנות לעצמם תחושת שליטה. הוא קבע שהוא נותן 18 חודשים לפני שהכוחות יתחילו לחזור הביתה. הרי בעוד 18 חודשים כשיהיה צריך להחליט, ההשקעה השקועה כבר תקרה, ואם אתה חושב שאתה רגע לפני נצחון, מה לא תיתן עוד כמה חודשים להשגת היעד? ויותר ברצינות, כל השיטה של הגדרת זמנים ומספרים שאין להם קשר לרעיון המבצעי, היא גישה צבאית בעייתית, שצה"ל חוטא בה באותה המידה. ואכן, ביוני 2010 פלורנוי בעדות בקונגרס אמרה, "שאכן יש אתגרים חדשים, אבל אנחנו מאמינים שיש התקדמות גדולה ומשמעותית להשגת המטרות". באופן אירוני (ולא קשור לחלוטין) פטראוס התעלף בזמן עדותו לשאלה בעניין של ג'ון מקיין.
התעלמות מבעיות, טיוח וסילוף נתונים
הטעות השלישית של אובמה החלה גם היא בשנה הראשונה, אחרי החלום האמריקאי של בחירות הגונות וחופשיות שבהן נבחר קארזאי ב-2004, הבחירות שנערכו ב-2009 לא היו כאלה. מעטים האמינו באמינות הבחירות ולמרות זאת חודשיים אחרי שנערכו לקארזאי היו 49.67% מהקולות, קצת פחות מהדרוש להימנע מסיבוב שני. מהפלונטר הזה קאראזי יצא נשיא, כיוון שהמועמד השני פרש. אבל ארה"ב נקלעה לפלונטר שבו כדי להאמין שהיא מצליחה להתקדם ביעדי המלחמה, היא זקוקה להפגין דימוי שיש ממשלה בקאבול, והמשמעות היא התעלמות מהשחיתות, ובכך היא חותרת נגד מה שהיא מנסה לבנות לטווח ארוך ומבטיחה את כשלון הפרויקט. אכן, האמריקאים עשו בחינה של 3000 חוזים של משרד ההגנה באפגניסטן על סך 106 מיליארד דולר, שנחתמו בין השנים 2010-2012 וגילו שלפחות 18% מהכסף הלך לטליבאן ולמליציות מקומיות אחרות ועוד כ-15% לגורמי ממשל מושחתים (בסימוכין).
טיוח – במרץ 2012 נחת ויליאם פאנטה בבסיס נאטו במחוז הלמנד. דקות אחרי הנחיתה התפוצצה מתאבד עם משאית נפץ לאחר שניסה לחדור לבסיס ואש שנורתה לעבר המשאית הביאה לפיצוץ שלה. הממשל מנע את פרסום הידיעה במשך שעות, והכחיש שהפיגוע כוון לשר ההגנה, בדיוק כפי שהיה 5 שנים לפני כן כאשר ניסיון דומה היה עם נחיתת סגן הנשיא דיק צ'ייני.
באותו אופן פעל הממשל עם הנתונים, כדי להסתיר את הטענות שהמלחמה לא מתקדמת. המספרים סולפו ועוותו כדי שתיראה התקדמות שמתאימה לצרכי הממשל. כאשר עלה מספר הפיגועים הבית הלבן הסביר את זה ש"זה מראה שיש יותר מטרות, קרי שהממשל בקאבול מתפקד יותר טוב. לכן יותר מתקפות הן אינדיקטור שגוי".
כאשר שאלו אותי למה אני מפרסם ביקורת על צה"ל ועל מדיניות ישראל, בפרט כאשר הוא מנסים להסתיר פשלות, אני סבור שזה נותן מענה טוב לכך שהסתרה וטיוח נכשלות בסוף הדרך, זה רק מאריך את משך הזמן עד שהמוגלה תתפוצץ.
טקסים ונצחון
כשטיעוניך חלשים עבור לסיסמאות – ככל שחלף הזמן היה יותר ויותר קשה להסתיר את העובדה שהמלחמה תקועה ולא מתקדמת. במצב כזה יש נטיה להכפיל את ההימור. ב-2013 הגנרלים התחילו לדבר על "נצחון" מילה שהם נמנעו מלהזכיר אותה בשנים הקודמות. בפברואר אמר הגנרל אלן:
"Afghan forces defending Afghan people and enabling the government of this country to serve its citizens. This is victory, this is what winning looks like, and we should not shrink from using these words."
ב-28 בדצמבר 2014 נערך טקס שמציין את סיום החלק הקרבי במלחמה הארוכה ביותר בתולדות ארה"ב. מכאן והלאה המלחמה הוגדרה כסיוע לממשלה האפגנית. הטקס היה כל כך מרגש, שדבריו של אובמה הוקראו, בזמן שהוא נופש בהוואי. בשנתיים עד לתום כהונתו של אובמה ארה"ב תקפה 2284 פעמים מטרות באפגניסטן, שזה בערך 3 מבצעים תקיפה ביום.
יש משפט מפורסם של מרתוניסטים ש"רוב הטעויות נעשות ב-2 הקילומטר הראשונים של המירוץ. בעצם, בקילומטר הראשון". רוב הטעויות הגדולות של אובמה, שמהן ניתן ללמוד, נעשו בשנה הראשונה לכהונה. אחר כך היה צריך להסתיר, לטייח, קצת לסלף את הנתונים ולהציג מצגי שווא. הטעות החשובה מכולן היא מחוייבות הסלמה, מרגע שהתחייבת התוצאה הסופית קשורה לעתיד הפוליטי של המנהיג, ולכן קשה לחזור בה (כדאי לחשוב על פוטין בימים אלה). לזה התלוו הגדרה של יעדים ללא רציונל והתעלמות מבעיות ותכנון Success Oriented, שנובעים מהיעדר תהליך תכנון אסטרטגי רציני, בעיה שישראל לוקה בה עד מאוד.
הדו"ח על שחיתות במכרזים של ארה"ב באפגניסטן:
