במקום לנצל את סיום צוק איתן להגדרת יעדים אסטרטגיים, ממשלת ישראל משכה זמן ולא עשתה דבר, ובמקביל המשיכה במצור על הרצועה, מתוך מחשבה שהחמור לא ימות.
החרפת המצור על עזה הביאה לקיצור הזמן שאפשר היה למשוך במספר שנים, ביחד עם הופעתה של תכנית החלום של טראמפ.
תכנית החלום של טראמפ והמדיניות של הממשל מול הפלשתינים הותירה את אבו מאזן מחוץ לתמונה בגלל התלות שלו בסעודיה ומצרים, ואפשרה חלום שאפשר להתעלם מכך שהם קיימים.
המצוקה בעזה הובילה לכך שתכנית המאה עסקה גם בעזה, תוך מחשבה שניתן לעקוף גם את חמאס.
זה הוביל את חמאס לנהל מו"מ באש, כדי להיות חלק מהמו"מ, מה שהוביל לכך שישראל נאותה להתחיל לנהל שיחות עם חמאס על הסדרה, והוכיחה שרק אש מובילה אותה לעשייה.
ישראל כבולה במו"מ בכך שאינה יכולה להגיע להסכמות בלי חילופי שבויים, למרות שבראיית הממשלה הנוכחית הסדרה עם חמאס, ושימור שלטונו הוא אינטרס לאומי.
לכן דינמיקת הסלמה מתונה ומתמשכת זה מה שאנחנו מזהים ב-5 החודשים האחרונים, תוך ריסון של שני הצדדים. חמאס יורה כדי להזיק מעט מאוד, וישראל תוקפת רק כדי להרשים במספר המטרות שנתקפו.
חשוב לזכור – ממשלת ישראל לא קיימה דיון אסטרטגי על יעדיה ברצועה מאז צוק איתן. את עיקר תמונת המצב אנחנו מקבלים מחמאס (תמונה אמינה למדי), למרות שאפשר היה לחשוב שבמדינה דמוקרטית המנהיגים אמורים לתת תשובות לעם מה הם רוצים להשיג.
