ימים של התפכחות. כמו שהחלומות שהשלום יבוא אם רק נאמין, התנפצו אל המציאות המורכבות, כך גם חלומות הגישה שכוח פותר את כל הבעיות מתנפצת.
בסוריה –
אני מניח שאנחנו נמצאים בשלהי מלחמת האזרחים. למעט התערבות חיצונית בעלת משמעות רבה, כמו שהיתה ההתערבות הרוסית, הכף תוכרע לטובת אסאד. הערכה סבירה תהיה שיהיה מאמץ להשתלט מחדש על שדות הנפט שנמצאים בטריטוריה הכורדית, ולא נראה שארה"ב תילחם עבור הכורדים.
ההתפכחות הצפויה כוללת את הישארותה של איראן בסוריה, כולל כוחות צבאיים שלה ומערכות נשק תוצרת איראן, כיוון שכוחה הצבאי של ישראל לא יכול למנוע זאת, למרות ההצהרות רבות הרושם.
בעזה –
כולם מבינים שאין פתרון צבאי לרצועת עזה. זה היה נכון כאשר ישראל חיפשה הפסקת אש, במשך 51 יום ב'צוק איתן' ונכון בכל ההסלמות הקטנות שהיו בארבעת החודשים האחרונים. "נמוטט את שלטון חמאס" (ב. נתניהו), 48 שעות להנייה (א. ליברמן) ותכנית הכתישה מהאוויר (נ. בנט), אלו הצהרות ריקות מתוכן בזמן שלא נושאים באחריות מלאה, שמתפוגגות אל מול המציאות. כך גם ההצהרות בדבר פרוז הרצועה, שלמעט כיבוש ישראלי ו-4-5 שנים של הקזת דם, הן חסרות תוכן. חמאס ימשיך להתחמש ולחזק את כוחו הצבאי, בואו נכיר במציאות ונתמודד איתה כמו שהיא.
העובדות הן שישראל מדברת על הסכם עם חמאס, בניגוד לתנאי הקוורטט בהם נתלתה יותר מעשור.
הפליטים הפלשתינים –
אונר"א, מנגנון השימור של הפליטים הפלשתינים מתפוגג גם הוא אל מול המציאות. המצאתו נועדה לשמש את המאבק הפוליטי של מדינות ערב כנגד מדינת ישראל, אבל מדינות האזור כבר נמצאות במקום אחר. במציאות כזאת, ביטולו של אונר"א יכולה להיות ברכה שיביא עלינו טראמפ, אבל כרגע היא באה בלי תפיסה אסטרטגית חילופית, לאור העובדה שאונר"א מספקת קיום מינימלי למאות אלפי פלשתינים, מבלי שישראל נושאת בנטל הכלכלי לכך.
האשלייה שללא סוגיית הפליטים הסכסוך ישראלי-פלשתיני פשוט יותר, תסייע התבוננות במציאות, בה חיים כ-2.5 מיליון פלשתינים ביו"ש וכ-1.8 נוספים בעזה. אגב, כאשר אני רואה שהפלשתינים עצמם לא חילצו את הפליטים ממחנות הפליטים, אני מתקשה להאמין שהם באמת חפצים בחזרת פליטים אחרים ל"מדינה הפלשתינית" שלא תקום.
צפון קוריאה –
גם החלומות על כך שהארגסיביות של טראמפ פותרת בעיות גדולות בזירה הבינ"ל מתפוגגות. בתמורה להכרה שקים זכה לה, טראמפ קיבל כלום. ההסלמה שהוא הוביל מול הצפון, מיד עם היבחרו הביאה לסדרת ניסויים גרעיניים ובטילים ארוכי טווח, וטראמפ נאלץ להתקפל ולהראות שהחלופה של תקיפה שעלולה להביא למלחמה גרעינית בחצי האי היא דיבורי סרק.
המסקנה העיקרית היא שגישות אוטופיות אולי נשמעות טוב, אבל המציאות נמצאת באמצע, שם המחלוקת בין ניצים ליונים (ולא בין ימין ושמאל) היא באיזונים בין מו"מ להפעלת כוח, ולא בין גישה פייסנית מוחלטת ל"מה שלא הולך בכוח, הולך ביותר כוח".
