משום מה עדיין מכנים את הארוע הרוסי משבר, אבל אני סבור שזוהי תפנית אסטרטגית, נקודת שינוי שמחייבת הערכת מצב מחודשת, כיוון שרוב הנחות היסוד של ישראל אינן תקפות יותר. זוהי תפנית אסטרטגית-מדינית ולא ארוע צבאי כפי שעדיין מנסים לשוות לה, כאשר עוסקים ביכולתו של חיל האוויר להמשיך לפעול, ומדברים על 35-f.
התמונה היא שהרוסים מנהלים מבצע לוגיסטי רחב היקף, ובחסותו גם האיראנים. אני מעריך שזה מבצע מתוכנן מראש ומתואם בין הרוסים לאיראנים, שהדבר היחיד אליו המתינו היתה שעת הכושר המתאימה. איכות המערכות שהרוסים שלחו, מעידה על כמה הנושא חשוב להם, נפילת האליושין אינה טריגר למהלך כזה, כיוון שהיא בעצמה לא מעלה את החשיבות של המלחמה בעיני הרוסים.
העובדה שהאיראנים שותפים למבצע הצבאי-לוגיסטי מעידה שהם והרוסים רואים את המשך שיתוף הפעולה בסוריה חיוני לשני הצדדים.
לישראל, למרבה הצער, לא היתה אסטרטגיה ב-7 השנים החולפות בנוגע לנעשה בצפון. במשך כחמש שנים שבה מלחמת האזרחים היתה במבוי סתום, ישראל בחרה לצפות מהצד (מהלך סביר) ולהנות מכך שחיזבאללה והאיראנים מתבוססים במלחמה, משלמים מחירים כבדים ולכן גם נזהרים לא לפעול נגד ישראל. תוך כדי ניצלנו את המצב כדי לתקוף העברות נשק לחיזבאללה, כדי לעכב את התעצמותו באמל״ח מתקדם. זוהי מטרה טקטית כיוון שברור שלאורך זמן לא ניתן לחסום בתקיפות מהאוויר ערוצי התעצמות. הנחות העבודה היו, שאסאד נלחם על חייו ולכן יספוג את הפגיעה בכבודו, ושאיראן וחיזבאללה לא יכולות לפתוח חזית מול ישראל, כיוון שזה יוביל לנפילת אסאד. חוקי המשחק שהצדדים קיבלו היו שהתקיפות מתבצעות בשטח סוריה בלבד. לאור הנחות העבודה האלו, הסיכון שהיה בתקיפות היה נמוך מאוד, ולכן עם האוכל בא התיאבון, והיקף התקיפות עלה לאורך זמן.
אסטרטגית בשנים הללו, התמקדנו בגרעין האיראני ובמאמץ (כושל) למנוע את חתימת הסכם הגרעין. הקיפאון במלחמת האזרחים הסורית אפשר להתעלם ולהימנע מניתוח תרחישים עתידיים לא רצויים (כמו התבססות איראנית). כיוון שלא ניתן היה לנחש התערבות רוסית, זאת היתה הערכה סבירה.
הגעת הרוסים היתה תפנית (ברבור שחור). ישראל לא ראתה זאת כתפנית, ולכן המשיכה להימנע מגיבוש אסטרטגיה, ומקיים הערכת מצב. להנחות העבודה התווספו חדשות (הפעם אסטרטגיות וסמויות), לא בעקבות הערכת מצב סדורה, אלא בגלל העדרה. ההנחות היו: שמלחמת האזרחים תימשך עוד שנים רבות ולכן האילוצים על השחקנים יוותרו; שהנוכחות הרוסית בעלת השפעה אסטרטגית נמוכה (הרוסים רק רוצים להציל את אסאד); שהאינטרס הרוסי והאיראני מתנגשים והתיאום ביניהן טקטי; שהאינטרס הישראלי והרוסי בנוגע לאיראן בסוריה די דומה, והוא שאיראן לא תהיה מעורבת משמעותי בסוריה. זה אפשר לנתניהו ליסוע לפוטין בלי תיאום אסטרטגי עם ארה״ב, כיוון שהבידול מאובמה היה חיוני פוליטית בתוך ישראל, והכרחי כדי להמשיך להאבק בהסכם הגרעין. פוטין קיבל את המתנה בשימחה, הוא לא חלם על תרחיש טוב יותר.
בעיני, זוהי תחילת התגבשותה של קונספציה שגויה, שהתאפשרה כיוון שישראל המשיכה לתקוף במרץ, זאת גם הסיבה שהרוסים ואפילו האיראנים אפשרו לנו זאת. הקונספציה העמיקה עד שהתפוצצה לפני שבועיים. מנקודה זאת ואילך היה צריך להעמיק את הקונספציה כיוון שהמציאות סירבה להתאים לסיפור.
במלחמה הסורית התחוללה תפנית והכף נטתה בבירור (לראשונה) לכיוון אסאד, איראן, חיזבאללה והרוסים. למרות זאת, בישראל עצמו עיניים מההתפתחויות ולא בחנו תרחישים אפשריים לסיום המלחמה. ניתן לדעת זאת בברור, כיוון שגם במחצית הראשונה של 2017, נתניהו לא עוסק בזה מול הממשל החדש, אלא חוזר לעסוק בהסכם הגרעין עם איראן. את הקונספציה האכילו עם נסיעות למוסקבה ופגישות עם פוטין, והצהרות על חשיבות התיאום הבטחוני, שמאפשר לנו להמשיך לתקוף. הרי האינטרסים שלנו ושל הרוסים קרובים.
רק באוגוסט 2017 מתחילים לדבר על התבססות איראנית, אבל גם זה לא מנע את המשך הקונספציה. הדרך להימנע מכך היתה ע״י העצמת הנראות של התיאום עם פוטין, ועל-ידי דיבורי סרק (כפי שניתן לראות היום) על מניעת נוכחות איראנית בסוריה. יעד אסטרטגי שלא ניתן להשגה בכלל, ובפרט לא באיחור של מספר שנים בקריאה של תמונת המצב. בסוף 2017 (אולי תחילת 18) ישראל מתחילה לתקוף ישירות איראנים בסוריה. גם זה לא הוביל להבנה שמדובר בתפנית, אלא נמשכו ההנחות שהובילו להערכה שניתן לפעול בחופשיות בסוריה ללא סיכונים. הכשלון בהערכת המצב כוסה בדיבורי רהב נגד איראן ומניעת נוכחותה בסוריה, זה עבד על הציבור בישראל אבל המציאות צחקה בשקט.
תקיפת איראנים הולידה מחירים, נפילת הסופה ושני ימי קרב בחצי הראשון של 2018. גם זה הודחק, נפילת הסופה נבעה מטעות אנוש, וימי הקרב הסתיימו בפגיעה אנושה בהתבססות האיראנית. ״ישראל השמידה את כל הנכסים הידועים של איראן בסוריה״, זה הסיפור ששווק לציבור, והתיאום עם פוטין נפלא. האיראנים עברו להתבסס באזור שבחסות רוסית, אבל גם זה לא הפיל אסימון שהאינטרס הרוסי והאיראני דומה, והרוסים אפשרו להמשיך לתקוף אז ניתן להמשיך להאמין בקונספציה.
כל אלו הובילו לכך שאפילו התגובה הרוסית לנפילת האליושין נתפסה כמשבר שנובע מחוסר הבנה, שבראיה של שבועיים לאחור ניתן לדעת כמה מופרכת ואמיתית היתה התפיסה האסטרטגית של ישראל.
אז מה קדימה – ראשית, צריך להכיר בכך שגן העדן האסטרטגי ממנו נהנתה ישראל בשבע השנים החולפות הסתיים. המגמה התהפכה והסיכונים מתחילים לעלות מחדש. אסור להיכנס להיסטריה מזה, אנחנו לא בדרך לאבדון, למרות שזה ירגיש פחות נעים. (כיוון שאנחנו מניה-דיפרסים, תגובות היסטריות אופייניות); שנית, אנחנו לא יכולים להפוך את המגמה על פיה בעת הנראית לעין ולכן נדרש לגבש יעדים סבירים להקטנת השיפוע השלילי. בתקופה הקרובה המעורבות הרבה של הרוסים היא גורם מרסן שמאפשר זמן להערכת מצב מפוכחת (שלא תקרה לצערי); שלישית, צריך לצמצם את השיח הצבאי האם ניתן לפעול בנוכחות 300-s, ומה היכולת של ה-35-f מולו. זאת לא הסוגיה על הפרק;
בעיני, התפנית האסטרטגית בצפון בעלת משמעות רבה הרבה יותר מהסכם הגרעין עם איראן. זה כיוון שנכון לעכשיו איראן מעדיפה לשמור על ההסכם ומעדיפה שלא לפתח פצצה. זאת הסיבה שבעיני, הדחיפה לביטול ההסכם היתה שגויה בנקודת הזמן הנוכחית. לכן, הכרחי לשנות את השיח האסטרטגי של ישראל עם מדינות המערב כולל אירופה, אנחנו צריכים אותם, בשונה מהטונים הלעומתיים כעת.
לסיום, נדרש לדבר לציבור בישראל ולענות גם לשאלות (קשות). שליחת מח״א לרוסיה, הודעות דובר צה״ל והזנת הכתבים הצבאיים, וראיונות מגוחכים של שרים זוטרים הם יריקה בפני הציבור.
