המחאה כנגד ההפיכה המשטרית היא אירוע חסר תקדים בתולדות מדינת ישראל, בהיקף המחאה האזרחית, במשך שלה, ובכמה מימדים נוספים, שהבולט שבהם בעיני היה בנוגע ליחסי צבא דרג מדיני. לפני כשבוע כתבתי בזמן ישראל, שזאת היתה מחאה אזרחית של אנשי מילואים ולא סוגיה צבאית שניתנת לניתוח בשפה וכלים של משמעת צבאית, ולכן לראשי הצבא לא היתה יכולת "לטפל" בבעיה שלכאורה נוצרה, למרות שלפני חודשיים נתניהו הטיח באלופים שצה"ל יצא לשביתה נגד הממשלה (פרסום של עמוס הראל). מערכת יחסים מתוחה בין ראשי מדינה לראשי הצבא היא לא מקרה נדיר, היו מקרים בעולם שבהם פוטרו גנרלים בגלל התבטאויות פוליטיות (הפיטורים של מקארתור ידועים היטב), אבל אני חושב שאין תקדים למערכת יחסים מתמשכת של חוסר אמון גובר בין דרג מדיני לצבא כפי שהתפתח בין נתניהו לצה"ל לאורך שנות כהונתו השניה. בראייתי, נתניהו זרע את חוסר האמון, וזה הלך והתעצם לאורך השנים, והגיע לשיאים בשנים האחרונות בצורה שפוגעת בתהליכי הערכת המצב של הבטחון הלאומי.
האירוע הבולט הראשון זאת ההנחיה לדרוך את הכוננות לתקוף באיראן בסתיו 2010 שלכאורה נתקל בסירוב של אשכנזי ודגן לתקוף, כפי שפורסם לראשונה ב'עובדה' בנובמבר 2012. לפי התכנית בתום ישיבה של השביעיה ניתנה הנחייה לדרוך את הכוננות ל-פ'+משהו (קרי, מוכנות לתקיפה תוך X ימים מרגע שתינתן הנחיה) והשניים התנגדו, דגן בטענה שזאת החלטה שרק הממשלה יכולה לקבל, ואשכנזי מטעמים מקצועיים.
שנתיים לאחר מכן, רגע לפני הבחירות היה סיבוב נוסף, אמנם אותו דגן, אבל הפעם בני גנץ רמטכ"ל ואמיר אשל מפקד חיל האוויר. בתום פגישה אצל ראש הממשלה נתניהו וברק הנחו לכאורה על קיצור הכוננות, וגם הפעם אנשי מערכת הבטחון הסבירו שהמשמעות מחייבת החלטה של הממשלה, ויש לזה השלכות חמורות. גם הפעם ההנחיה בוטלה. נתניהו דאג "להאשים" את מערכת הבטחון דרך מקורבים ומאמרים של מקורבים על כך שראשיה הם שסיכלו את התקיפה שהוא התכוון להוציא לפועל, למרות שמעולם לא נתן הנחיה והסוגיה לא נדונה מעולם בפורום שיש לו סמכות לקבל את ההחלטה. סוגיית התקיפה באיראן היא הסוגיה הראשונה שבה נתניהו עשה שימוש בהאשמות עקיפות כנגד ראשי מערכת הבטחון תוך רמיזות על חוסר הציות שלהם לדרג המדיני.
הסיבוב השלישי של הפרשה האיראנית היה אחרי הראיון של מאיר דגן לאילנה דיין לפני פטירתו, שבו הוא דיבר על הסוגיה האיראנית. אחרי התכנית פורסם מאמר ב'מידה' שהאשים את דגן בהדלפת מידע מסווג לליאון פאנטה, שר ההגנה של אובמה. אנשי ימין ו'שופרות' נתניהו למיניהם האשימו את דגן בבגידה, זאת למרות שבאותה תכנית וגם במציאות דגן מדבר על כך שמדינת ישראל עשתה כל שביכולתה שכולם ידעו שהיא מתכוונת לתקוף (מיד ראשונה אני יכול להעיד שזה נכון), כך ששיחה של דגן עם פאנטה על כך שנתניהו מתכוון לתקוף לא אמורה לרגש אף אחד. נתניהו מעולם לא "ניקה" את דגן, והעדיף שהשמועות יהיו באוויר ושמו של המנוח יוכפש לפרקים.
במהלך מבצע 'צוק איתן' פרסם אודי סגל מצגת שהוצגה בקבינט ע"י צה"ל של תרחיש "בלהות" שכיבוש רצועת עזה יגבה מאות הרוגים, יסכן את השלום עם מצרים וירדן, וישאיר את מדינת ישראל בעזה במחיר מדיני בטחוני וכלכלי גבוה. אמנם, עד היום לא ידוע מי הדליף את המצגת לאודי סגל, אבל יש שמעריכים שנתניהו הוא שאחראי לזה, כיוון שרצה להוריד את הלחצים על כיבוש הרצועה. הדלפה שכזאת פירושה שהאחריות ל"חשש" מכיבוש הרצועה מוטלת על הצבא, שמגזים בסיכונים הצפויים, ולא בעובדה שממשלת ישראל מעדיפה אסטרטגית להימנע מכיבוש הרצועה. אני אגב מסכים עם ההערכות של המחיר שייגבה מישראל אם תחליט לכבוש את הרצועה, אבל לא בזה עוסק הפוסט.
ב-2017 ישראל נקלעה למשבר בטחוני סביב הר הבית אחרי שהחליטה להציב מגנומטרים, למרות שמערכת הבטחון המליצה שלא לעשות זאת. ההידרדרות הבטחונית נבלמה רק בחלוף מספר ימים שבסופם יצאה הודעה שהקבינט המדיני בטחוני קיבל את המלצת כל גורמי הבטחון להסיר את המגנומטרים. אגב, ההחלטה הביאה לרגיעה, אבל גם במקרה הזה מי שהועברה אליו האחריות היתה מערכת הבטחון.
ב-2015 נתניהו העביר למרקל אישור למכירת שתי צוללות נוספות למצרים תוך הסתרת הסוגיה מצה"ל ומערכת הבטחון, הכחשה שהועבר אישור כזה כאשר מרקל השיבה לריבלין שכך קרה וללא שהסוגיה אושרה בקבינט.
כך היה גם בהסכמי אברהם, שלא רק שהחתימה עליהם נשמרה בסוד גם ממערכת הבטחון, מקרה חסר תקדים בתולדות מדינת ישראל (ותחסכו ממני את הטענות שגם בגין ורבין הסתירו ממערכת הבטחון, בשני המקרים צה"ל ידע על ההסכמים שמתגבשים לפני שהם נחתמו, והיה מעורב בעניין. מה שהוסתר היה תחילת המגעים, עד לנקודה מסויימת), נתניהו נתן אישור מכירה של F-35 לאמירויות, הכחיש את זה שנתן אישור כזה, והתיאום הבטחוני מול ארה"ב בנוגע ליתרון האיכותי של ישראל התקיים אחרי שהדברים היו עובדה מוגמרת. גם את מפקד חיל האוויר בעת ההיא עמיקם נורקין נתניהו כביכול "סיבך" כאשר שלח את ראש המל"ל לעשות איתו שיחת טלפון בנושא, מאחורי גבם של הרמטכ"ל ושר הבטחון.
מינוי הרמטכ"לים הוא עוד פרק בבניית מערכת יחסים עכורה עם צה"ל וראשיו – את המינוי של אייזנקוט נתניהו עיכב ועיכב ולבסוף רק בסוף נובמבר אפשר ליעלון להכריז על המינוי, חודש וחצי בלבד לפני שנכנס לתפקידו. אגב, האישור הרשמי היה אחרי שהכנסת התפזרה וזאת היתה ממשלת מעבר. גם את המינוי של כוכבי נתניהו עיכב ודחה, עד שאביגדור ליברמן עשה לו תרגיל וכאשר הוא היה בדרך לטיסה סודית לעמאן הכריז על כך שיביא את המינוי שלו לאישור הממשלה. המינוי של הרצי הלוי אושר אחרי שממשלת בנט-לפיד נפלה ובזמן תקופת מעבר, האופוזיציה תקפה את המינוי. נתניהו מעולם לא התייחס לכך, כהרגלו הוא משאיר את עבודת הלכלוך לאחרים, הוא פשוט עומד מנגד ומשקיף כדי שלא להיתפס כמי שעומד מאחורי הדברים.
מאז שחזר למשרד ראש הממשלה ב-2009 מערכת היחסים של נתניהו עם צה"ל וראשיו, ועם יתר בכירי מערכת הבטחון, מלווה בחוסר אמון מצידו של נתניהו. זה התחיל מיד עם חזרתו ולא השתנה ב-2015. המגמה היא אחת וקבועה, נתניהו מנהל את הסוגיות הבטחוניות של מדינת ישראל בצורה שאינה מתאימה לדמוקרטיה. נכון שגם בן גוריון עשה זאת בימיה הראשונים של המדינה, אבל ישראל עברה כברת דרך מאז. המשבר סביב המחאה האזרחית של אנשי מילואים נגד ההפיכה המשטרית, הוא המשך של חוסר האמון שנתניהו זרע. האחריות כולה שלו, וככל שהיא שלו, הוא משתדל לזרוק אותה על ראשי המערכת.
