כמו בכל מבצעי העבר, גם אחרי מבצע ׳מגן וחץ׳ עולות הטענות לפיה העובדה שישראל פיתחה כיפת ברזל היא שעומדת לנו לרועץ ומונעת אם להגזים את פתרון הבעיות הבטחוניות של ישראל ״פעם אחת ולתמיד״. אנסה בפוסט הזה, למה הטענות הללו הם רומנטיזציה של משאלות לב והאדרת התועלת הצפויה מהפעלת כוח צבאי, תוך התעלמות מחסרונות החלופה שהם מציעים.
הטענה הבסיסית כנגד כיפת ברזל אומרת שבגלל שהיא מונעת פגיעות משמעותיות בנפש בישראל, ולמעשה גם פגיעות משמעותיות ברכוש, ממשלת ישראל יכולה להרשות לעצמה שלא להפעיל את מלוא כוחו של צה״ל, כדי "לנצח". כתוצאה מכך ישראל מקיימת סבבים מול רצועת עזה אחת לכמה שנים שמטרתם לדחות את הסבב הבא ולא לשנות את המציאות האסטרטגית. בלשון ציורית, אנחנו לוקחים אקמול וזה נותן לנו תחושה טובה בזמן שאנחנו זקוקים לטיפול כימותרפי כדי להתמודד עם מחלת הסרטן.
אני חושב, שהטענה הזאת רוכבת על נרטיב עמוק בהרבה – נרטיב ״ימני״ – לפיו ׳כיפת ברזל׳ זאת מערכת הגנתית שהיא עוד נדבך בהיחלשות של החברה הישראלית, חוסר נכונותה ״להילחם״ ולשלם מחירים בשביל ״לנצח״ במלחמות. אני מזהה שחלק מהטוענים בעניין רואים ב״מערב השבע״ חולשה ובעיה (כמו גם ההסתכלות על מדינות המערב כאויב של ישראל). חלקם ראו במתקפה של רוסיה את אוקראינה חלק מהוכחה לרפיסות המערב, תופעה שהם רוצים למנוע כאן. לא חייבים להסכים איתי בזה, אין בכוונתי להתעמת עם הנרטיב הזה.
אז למה ׳כיפת ברזל׳ היא חלק חיוני מתפיסת הבטחון של ישראל בכל תנאי ובכל מצב?
כדי לענות על זה אני חייב לנסות להסביר מספר הנחות וטענות לגבי הסביבה הבטחונית של ישראל. הפורמט של פוסטים בבלוג לא מחליף מחקרים ועבודות רציניות, לכן ברור שהניתוח לוקה בפשטנות.
היעדר איום מדינתי – מאז מלחמת יום הכיפורים ישראל לא נלחמה בצבא של מדינה ערבית. ב-78 נחתם שלום עם מצרים, ב-94 עם ירדן, ב-2003 ארה״ב כבשה את עיראק, ב-2011 סוריה קרסה במלחמת אזרחים, לבנון מעולם לא היתה מדינה באמת. האיומים על מדינת ישראל בעשורים האחרונים הם מארגונים לא מדינתיים.
עוד לפני היעלמות האיום המדינתי, מדינות האזור הבינו שקשה להתחרות בחיל האוויר של מדינת ישראל ולכן הן פנו לחלופות אסטרטגיות אחרות של בניין כוח. זה התחיל מטק"ק בסוריה (ועיראק), ועבר לרקטות רק בסוף המאה ה-20 באיראן ובהמשך בסוריה בתחילת שנות ה-2000. רקטות היו נשק של עניים ולא נשק להשגת תוצאה צבאית בשדה הקרב.
השילוב של ארגונים לא מדינתיים, היעדר צבאות, פעולה מתוך אוכלוסייה וההתפתחות הטכנולוגית של ייצור רקטות שאין דרך למנוע אותו יוצרים אתגר לצה"ל שנכון להיום לא מצאנו לו מענה מבצעי שמאפשר להסיר את האיום בפרק זמן סביר תוך כדי מלחמה. כדאי שההנחה הזאת תשמש את הציבור כחלק מכלל ההסתכלות על סוגיות הבטחון של ישראל, כיוון שהיא אחד הגורמים שמשפיעים על הרבה החלטות במבצעים הרבים של ישראל מול עזה, ובמלחמת לבנון השניה.
ישראל לא מעוניינת לשנות את הגבולות שלה – למעט מיעוט קטן מאוד שמעוניין לכבוש מחדש את רצועת עזה לתכלית משיחית, יש קונצנזוס בציבור הישראלי שנוח לנו בגבולות הקיימים. אני בכוונה נמנע מהדיון על יהודה ושומרון, היינו שמחים להחזיק את השטח אם לא היו בו פלסטינים ואנחנו מעדיפים שלא להתעסק בסוגיה הזאת, בגלל שהיא נפיצה פוליטית. בלי קשר, יהודה ושומרון לא לטובת הדיון על כיפת ברזל, אלא אם הביקורת על פיתוח כיפת ברזל מקורה בחשש שכיפת ברזל תאפשר לסגת מיו"ש כי היא מצמצמת מאוד את החשש מרקטות שיפותחו בשטח שיתפנה. מעדיף שלא לעסוק בזה ולהסביר מדוע כיפת ברזל נדרשת בלי קשר ליו"ש.
העשור הנוכחי הביא שינוי נוסף – דיוק. אחרי שני עשורים שבהם הטכנולוגיה לייצור רקטות הפכה זולה, המונית וזמינה לכל, אנחנו בתחילת עיצומו של גל הדיוק שמאפשר להפוך רקטות לטילים שיכולים לפגוע במטרות ספציפיות ולא הטרדה כללית. תוסיפו לזה את איום הכטב"מ וטילי השיוט (זה אותו דבר רק במהירות שונה) המדוייקים ובסוף העשור יהיה איום של להקות מתואמות לפגיעה במטרות ערכיות במדינת ישראל.
אלה חלק מהמגמות המרכזיות שמשפיעות על הבטחון הלאומי של מדינת ישראל, ולפני שאני עובר לשלב הבא חשוב לסכם את המשמעויות שנובעות ממגמות אלה עליהן מתבססת טענתי, שפיתוח 'כיפת ברזל' היה חיוני לבטחון הלאומי של ישראל: התפתחות איום הרקטות וכעת הטילים זאת התפתחות טכנולוגית עולמית שמדינת ישראל לא יכולה היתה לעצור ולא תוכל לעצור גם בעתיד; צה"ל לא יכול להסיר את האיום במהירות, כך שפוטנציאל הפגיעה במדינת ישראל ילך ויגדל;
מכאן עולה שמבחינה אסטרטגית מדינת ישראל חייבת להצטייד במערכות הגנה כיוון שהאויבים שלנו מציבים בפנינו אתגר בטחוני שלא מאפשר להתעלם ממנו. זה כמו לטעון שהתפתחותם של מטוסי קרב לא מחייבת לבנות מערכות הגנה אווירית כיוון שמדינות מעוניינות להיות תוקפניות ולפעול על הקרקע בלבד. מישהו מעלה על דעתו שאפשר להתעלם מהאיום של חילות אוויר אחרים ולאפשר להם לתקוף כיוון שאנחנו מאמינים באתוס התקפי. רומנטיקה התקפית היא נחמדה במילים אבל בטחון לאומי מחייב התמודדות רצינית עם בעיות, לאורך ההיסטוריה מערכות הנשק מתפתחות בהתאמה למה שהיריבים עושים. כיפת ברזל ומערכות ההגנה האווירית הם תנאי הכרחי לקיומה של מדינת ישראל במציאות שבה האויבים שלנו השיגו יכולות שמאפשרות להשמיד את התשתיות הלאומיות של המדינה ולפגוע פגיעה אנושה בכלכלה הישראלית. חשוב לזכור שצמיחה כלכלית הינה אחד המרכיבים ההכרחיים לבטחון הלאומי של ישראל בסביבה שבה היא מתקיימת.
בלי פיתוח של 'כיפת ברזל' (ותעזבו רגע את עניין הלייזר כי זה חלק מאותו מכלול של צורך אסטרטגי במרוץ חימוש טבעי), יכולת הפגיעה במדינת ישראל היתה כזאת שחישובי עלות התועלת של היריבים שלנו היו נראים אחרת לחלוטין. אם מתייחסים למלחמה חלק ממו"מ בין יריבים על מחלוקות, הכוח של היריבים שלנו, ללא מערכת כיפת ברזל היה גדול בשיעור ניכר ממה שהוא היום, כיוון שהמחיר של עימות צבאי עבור מדינת ישראל היה גבוה יותר. מצבה הבטחוני של מדינת ישראל היה חלש יותר בכל "משא ומתן" שהיא מנהלת מול חזבאללה, איראן, חמאס, סוריה, וכו'. הטענה שללא כיפת ברזל היינו "משתוללים" ומראים להם מה זה, מתעלמת מכך שמאבקי כוחות בין אויבים הם חלק ממשא ומתן.
בנוסף, יש גם את שיקולי העלות. השאלה היא מה הפתרון האופטימלי מבחינת העלות שלו למול הבעיה האסטרטגית שניצבת מולך. כפי שציינתי, לצה"ל אין פתרונות מבצעיים בהתקפה שיכולים להסיר את האיום, או חלק גדול ממנו. זה לא אומר שצה"ל לא צריך לפתח יכולות התקפיות שתכליתן צמצום של האיום, כמובן שכן, ולדעתי צה"ל לא עוסק בזה מספיק אבל לא על זה הפוסט. בהינתן, שזאת תמונת המצב השקעה נוספת ביכולות התקפיות לא תקטין בצורה תואמת את היקף הנזק שייגרם לישראל, הפתרון היחידי שבינתיים הוכיח את עצמו ככזה שמקטין בשיעור ניכר את הנזק זאת מערכת 'כיפת ברזל'. העובדה שישראל צעדה בכיוון הזה הביאה כמובן התפתחויות ושיפורים נוספים במערכת, שלא היו קורים אם לא היינו מפתחים אותה. ברור שמערכת 'כיפת ברזל' עולה הרבה כסף, אבל זאת לא השאלה, השאלה היא כמה היא עולה לעומת החלופות וכמה היא חוסכת לעומת החלופות. כיפת ברזל היתה החלופה האסטרטגית הזולה ביותר, עוד לפני ההתפתחות הדרמטית של העשור הנוכחי וזה הדיוק וטילי השיוט.
החלופה העיקרית להקטנה דרמטית של האיום אפילו יותר מכיפת ברזל זה כיבוש השטח והחזקתו על-ידי צה"ל (הפצצות מהאוויר לא הוכיחו את עצמן כחלופה שמאפשרת הפחתה מספקת של האיום). המחיר של החלופה הזאת יקר להחריד – כיבוש דרום לבנון יעלה בעשרות רבות של הרוגים ויעלה עשרות מיליארדי שקלים בתוצר ובמחיר הפעלת הצבא, וזה מבלי לציין את עלות הקיום השוטף של הכיבוש. זה נכון גם לגבי רצועת עזה. כיפת ברזל עלתה לפחות סדר גודל אחד פחות, ובזמן השוטף זה בלי הרוגים. אה כן, ויש את הדבר הכי חשוב, כיבוש שטח לא מסיר את איום הרקטות מהשטחים הרחוקים יותר, כך שהוא לא נותן מענה לבעיה.
לסיכום הפרק הזה, מדינת ישראל היתה חייבת לבנות חלופה אסטרטגית למול האיום שהאויבים שלנו עצרו, בהתחשב בכך שלא ניתן לעצור את הזמן מלכת ואת האויבים מפיתוח אמל"ח. פיתוח מערכת הגנה ליירוט של רקטות, כטב"מ ואיומים נוספים שאינם טק"ק לטווחים ארוכים היתה החלופה האסטרטגית היעילה ביותר מכל היבט שהוא (חיי אדם, כסף, צמצום הנזק, והיציבה האסטרטגית של ישראל).
לפני סיום מילה על אשליית הנצחון שכל כך קוסמת לרבים וטובים. קיומן של מדינות זאת לא תחרות ספורט, מדינות צריכות להתקיים לאורך שנים, ומכאן שהמושג "נצחון" לא מתאים להסתכלות על בעיות, כיוון שהוא מנסה לבחון תוצאה ברגע יחיד ונתון, ולא במגמות והתפתחות על ציר הזמן. אני יודע שיש אתוס כזה, ונכון שכל מפקד וקצין שאחראי על פעולה טקטית צריך לנצח את האויב שמולו ולעמוד במשימה שניתנה לו. אבל מדינה היא לא קבוצת כדורגל, המטרה של מדינה דמוקרטית זה לא לנצח במשחקים, זה לדאוג לרווחתם ובטחונם של אזרחיה. אם במקרה היפותטי הפסד במבצע כלשהו מביא רווחה ובטחון טובים יותר, אזי עדיף למדינה להפסיד. במקרה שלנו, בכל המבצעים האחרונים תוצאת תיקו נותנת את הרווחה והבטחון הכי טובים לאזרחים.
בנוסף, סביבת קבלת ההחלטות של מדינה כוללת הרבה חוסר ודאות. למשל, האם היה נכון לתקוף בעיראק ב-1991? זאת שאלה שלעולם לא תהיה לה תשובה חד משמעית. היום אנחנו יודעים שהתכניות שהיו לצה"ל היו חסרות ערך מבצעי. מה היה קורה אם זה היה מתגלה בזמן אמיתי? מנגד, האם היעדר התקיפה דרבן את היריבים לפתח רקטות וטילים? לשאלה הזאת אין תשובה ברורה, מה שברור הוא שאיום של רקטות, כטב"מ, טילי שיוט וטילים מדוייקים הוא איום מוחשי שמדינה חייבת לתת לו מענה רציני, אחרת היא תהיה חשופה לאתגרים בטחוניים וחשש לאיום קיומי, שלא יאפשר לה לשמור על בטחון ותחושת בטחון לאזרחיה, ויאפשר ללחוץ עליה אסטרטגית בכל מחלוקת בטחונית. מספיק לראות עד כמה ישראל מורתעת מפעולה בלבנון, כדי להבין את ההשלכות.
כתבה עם עמדות ברורות שקשה להתווכח איתן היות והן הגיוניות לכל בר דעת.
הייתי מוסיף שבגלל ריבוי האיומים בצורת טילים (כולל כל הכלים) וריבוי הכמות מכל איום, מפליא שצה"ל לא מפתח טכנולוגיה להשמיד איומים כאלה. בכל מערכה שבה חיל האוויר משייט ומחפש משגרים, השיטה נכשלה ומדובר כבר על עשרות שנים. לא הצליחו להקטין את כמות הטילים שמשוגרים לכיוון ישראל לאורך המערכה. למה מחכים? לפגיעה אמיתית בתשתיות? מלל צריכה לדרבן את צה"ל גם לפיתוח כלי התקפי יעיל בנוסף לכלים הגנתיים שבוודאי נדרשים.
מכרנו למדינה אחרת, איך אני יודע שהיא בכלל עובדת ולא הישג תעמולתי?
לאור אירועי אוקטובר 23 קצת קשה לקבל את הפסקה לגבי החלופה של שליטה בשטח. מניעת האיום הרקטי כפי שמתקיים באיוש לעמות האיום מעזה, זאת בנוסף למכה האנושה, שהייתה נראית אחרת לחלוטין אם היינו ממשיכים לשבת בעזה, משנות לגמרי את התמונה. יש לתפוס את הציר העזתי איראני כציר לא רציונאלי. ייתכן שאי הסתבכות בעזה היא אינטרס ישראלי כעת, וייתכן שאין ברירה, אלא להכנס לעימות רב שנים. ייתכן שגם אין בכוחה של ישראל בעצמה להבטיח את קיומה לנוכח האיום האיראני, אלא רק על ידי השענות על תמיכה בין לאומית. , ואם כן, בנימה מעט אישית, נסיון הפגיעה בקשר ארהב ישראל, במהלך תקופת המחאה נראה תמוה. מקריאת הבלוג (התגלגלתי אליו בעקבות אירועי אוקטובר)… נראה שאתה מחזיק (לא שאתה זקוק לציון ממני) ביכולת ניתוח קרה שאינה נופלת למקופם פוליטי. חבל שבחרת בנקיטת עמדה כזו קיצונית שמונעת מהקול הזה להתקבל במרחב הציבורי. בתפילה לימים טובים יותר ולנצחון (כן, על אף העמימות שבמושג- נצחון שלילת יכולות האויב לפגיעה בנו) מהיר
שבת שלום