אפשר לא לדבר על היום שאחרי, אפשר גם לא לקרוא לזה היום שאחרי, אבל הזמן לא עוצר, ויש רגע שבו מגיע שלב חדש במלחמה, והמציאות מסתדרת בעצמה, אם לא מסייעים קצת לסדר אותה בעצמנו. ישראל מגיעה לשלב חדש במלחמה מבלי שהיא יודעת לאן היא רוצה להגיע, והכי גרוע מבלי שהיא הכינה את האזרחים לכך שהחיים יותר מורכבים מסיסמאות שכל החלומות יתגשמו. אהה, ואפילו את זה אנחנו מקבלים באנגלית בלבד.
אחרי הכשלון הנורא של ה-7/10, צה"ל התארגן יפה, ואחרי ריכוך אווירי מאסיבי, כבש את צפון רצועת עזה, טיהר כמעט את כולו, וביצע פשיטה משמעותית לחאן יונס ומחנות המרכז, במחיר צבאי נסבל (בודאי אחרי גודל האסון), צמצם כמעט לחלוטין את ירי הרקטות מעזה, פגע בכוח הלוחם של חמאס במידה ניכרת והשמיד תשתיות טרור רבות שיקח מספר שנים לשקם (אני מעריך שמישהו ינסה לשקם). לפני שאתם מפסיקים לקרוא, זאת לא הודעת דובר צה"ל, אני באמת חושב שזאת תמונת המצב הצבאית, אבל הבעיה האסטרטגית בעזה אינה בעיה שפתרונה צבאי ואנחנו מגיעים למצב שבו חוסר היכולת הפוליטי להחליט על יעדים אמיתיים למלחמה, מביא את ישראל לכך שהיא בדרך להתחפר בחול העזתי.
ממשלות ישראל בראשות בנימין נתניהו דחו כל החלטה אסטרטגית שמחייבת תשלום מחיר פוליטי (על כך בפוסט עתידי), אבל במלחמה מגיע רגע שבו לא ניתן לדחות את ההחלטות. הרגע הזה עבר חלף לו, כיוון שישראל היתה צריכה לעסוק בו אחרי שהסתבר שהתמרון הקרקעי נוחל הצלחה. חייבים לעסוק בשאלה מי ינהל אזרחית את רצועת עזה, אי אפשר להתעלם מהשאלה הזאת והאפשרויות האמיתיות הן לא רבות: חמאס, ישראל, משהו מקומי, גורם פלסטיני מטעם אש"ף (הרשות) או משהו דמיוני בהובלת מדינות ערביות. אם לא מוכנים שחמאס, לא רוצים שישראל, ולא מוכנים שהרשות, אז צריך לנסות לחמש גורם מקומי שיוכל להתמודד עם חמאס על כוח ושליטה והמשמעות היא שהוא גם יהיה צריך להתנגד ולהתחמש נגד ישראל (כן, כן, החיים מורכבים). אגב, אני חושב שזה לא ממש מציאותי להצליח בזה. הבאת גורם ערבי שלישי פירושה בינאום הסכסוך, הגבלת חופש הפעולה של ישראל אם יווצר איום בעתיד, וכאמור לא יהיו מוכנים להגיע בלי נכונות ישראלית למדינה פלסטינית.
הבעיה שכל החלופות האלה רעות, כיוון שהן לא מבטיחות שלא ייווצר איום בעתיד, ולמרבה הצער בישראל יצרו ציפיה שלא יהיה יותר איום מעזה. כן, גם החלופה של שליטה ישראלית (בטחונית ואזרחית) לא תמנע היווצרות איומים במרחב הרוס ולא ראוי למגורים של יותר מ-2 מיליון איש ששונאים את ישראל; הבעיה החמורה יותר שהמציאות הפוליטית בישראל לא מאפשרת בכלל להכריע מה החלופה שישראל רוצה – כל חלופה מלבד כיבוש מוחלט של הרצועה ושליטה בטחונית ואזרחית של ישראל, תביא לפירוק הממשלה, ונתניהו יעשה הכל כדי לשרוד פוליטית ולא ללכת לבחירות (ניהול תקציב המדינה זאת הוכחה מובהקת לזה, הרי נתניהו יודע שהצעדים הכלכליים של ממשלתו הם גרועים ומזיקים בעתיד). אבל, אם ישראל תחליט באופן רשמי על כיבוש מלא של הרצועה ארה"ב תודיע לנו "עד כאן".
הפסקה הזאת נכתבה לפני הודעת ראש הממשלה אתמול באנגלית שאין לישראל כוונה לכבוש את הרצועה (כדי שהפוסט יפורסם כשאני לא במילואים)
, אבל ההודעה הזאת משקפת את הדברים והאסטרטגיה של נתניהו: לדחות החלטות קשות, ולנסות לגלגל את הפחית במורד הרחוב. אחרי שארה״ב כופפה לו את היד הוא ממלמל באנגלית מהחשבון הרשמי. ככה אפשר לעשות פוליטיקה של כאילו, לא לנהל מלחמות.
על שתי הבעיות האלה התווספו בעיות אסטרטגיות נוספות: עימות מול חזבאללה בצפון שהביא לעקירת עשרות אלפי אזרחים מבתיהם, שסיומו מחובר לסיום בלחימה בעזה; בעית חופש שיט בבאב אל מנדב, שבה אין בכוחנו לטפל בבעיה בעצמנו; תלות בחימושים וסיוע מארה"ב; מאבק משפטי בהאג.
כשלא מחליטים מה שקורה זה שמתגלגלים – בצפון הרצועה צה"ל השלים את עיקר משימתו ולכן הוא מוציא כוחות רבים, כי לא צריך כל כך הרבה סד"כ. כדאי לזכור שמעולם בתולדות מדינת ישראל לא נדרשו מילואים לזמן ממושך כזה. ביתר הרצועה צה״ל ממשיך בפעולה הצבאית בצורה מוצלחת למידי (למרות האסון הנורא שלשום), ובמקומות בהם עדיין לא פעלנו יש קשיים מבצעיים אחרים, אבל לא מן הנמנע שנגיע לכל הרצועה. לתפיסתי, התמרון מיצה את עצמו או קרוב למצות את עצמו, מבחינת ההזדמנות האסטרטגית שהוא מעניק לממשלה להשפיע על המציאות העתידית, גם אם חמאס לא פורק לחלוטין. ישראל הוכיחה יכולת והפגינה עוצמה שנראתה בכל המזרח התיכון, כולל נכונות להפעיל את צבא היבשה והמילואים, אחרי שנים רבות של הטלת ספק. קברניטי המדינה היו צריכים לעשות תיאום ציפיות עם האזרחים, ולהסביר שלא כל החלומות יתגשמו, אבל כיוון שכולם כבר רגילים שנתניהו בעיקר משקר אין ציפייה שהוא ינסה לספר משהו בעל מורכבות, או שינסה לדבר לציבור בגובה העיניים ולא סיסמאות כמו "יש כסף לכולם".
הבעיה האסטרטגית של ישראל היא שממשלת ישראל הנוכחית היא ממשלת כל קיצוניה (תודה ל-י.נ. על ההגדרה) ומכאן שהיא משותקת ע״י הגחמות של כל אחד מהקיצונים שמכהנים בקואליציה. היא משולה בעיני לג׳יפ שהתחפר בחולות עזה, ובכל פעם שמישהו ינסה להניח מתחת לגלגלים שלו קרשים שיאפשרו לו לצאת מההתחפרות ילחץ גורם קיצוני על הגז, כדי שהגלגל יתחפר יותר והקרש יעוף לפני שיוכל לסייע ביציאה. תסתכלו על יהודה ושומרון, בלי עבודה של פועלים פלסטינים בישראל הזירה הזאת תתפוצץ (בהנחה שעכשיו זה רף נסבל). אמנם, זאת לא תעודת ביטוח לשקט כמו שאכילת אוכל בריא לא מונעת לחלוטין מחלות, אבל שתיית משקאות ממותקים מעלה מאוד את הסיכוי לסוכרת ולקטיעת איברים.
נתניהו יודע את זה, לכן הוא ניסה לגייס את איחוד האמירויות לקנות לישראל שקט. זה נכון גם לכספים של הרשות הפלסטינית, אבל הוא מסונדל ע״י קיצוניו. לממשלה הזאת יהיה לה קשה מאוד לאשר הסכם החזרת חטופים נוסף שיכלול הפסקת אש ממושכת.
הבעיה הנוספת היא שלמרות ששמחתי שבני גנץ ואייזנקוט הצטרפו לממשלה, הם נמצאים באותה סירה עם נתניהו בנוגע למטרות המלחמה, וכל סטיה שלהם מהשגה מקסימלית של יעדי המלחמה תהפוך אותם לתבוסתנים שאשמים בכך שלא ניצחנו.
בנוסף, הסכם כלשהו, אפילו למראית עין שירחיק לכאורה את חזבאללה מהגבול (את האמל״ח של הארגון לא יהיה מי שיפרק), יחייב ויתור ישראלי כלשהו, לדוגמא בהסדרת הגבול היבשתי (בנקודה בראש הנקרה, חוות שבעא חסרות החשיבות ומשהו בע׳ג׳ר). איך ממשלה שבה יושבים בן גביר וסמוטריץ׳ תאכל הסכם כזה? אפילו את המינוי של אהרן ברק כנציג ישראל להאג, מינוי שברור שהוא מינוי ראוי נתניהו לא היה מצליח להעביר בממשלה הזאת, כי הדמוניזציה שעשו לו כבר חצתה את הדמיון. לכן הוא החליט והאחרים בלעו רוק, ולא היה להם מה לעשות.
המצב הנוכחי הוא שהמלחמה תימשך במגבלות היקף ועוצמה, אבל ספק אם הממשלה תוכל לקבל החלטות קשות מלבד להמשיך את המלחמה, שתעמיק את ההתחפרות בחול העזתי. אחת ההתפתחויות האפשריות היא שנגלה איזו התנחלות בצפון רצועת עזה וניאלץ להקים את יחידת המושל הצבאי מחדש, כיוון שיהיה צריך לטפל באנשים. כי לא להחליט זאת גם החלטה. יש לנו ניסיון עשיר כיצד עקב בצד אגודל נקבעת מציאות בשטח. דוגמא לקושי בקבלת ההחלטות בישראל – אחד הקשיים לפעול ברפיח הוא שכמעט כל אוכלוסיית המפונים מצפון הרצועה נמצאת במרחב הזה, החזרתם צפונה תגדיל את חופש הפעולה הצבאי שם, אבל תיצור בעיות של ניהול אזרחי וחזרה של איום גרילה מסוים. החלטה להחזיר תושבים צפונה פירושה ויתור על החלום של פינוי הרצועה מיושביה, חלום שלא ניתן לוותר עליו בממשלה הזאת.
לפני 41 שנה צה״ל הצליח להרחיק את אש״ף מלבנון, גם אם זה לקח להגיע לבירות כמה ימים יותר ממה שחשבו (ולא סיפרו), ההישג הצבאי הושלם. החיסול של בשיר ג׳מייל גדע את התקוות לעצב מזרח תיכון חדש, ישראל התחפרה בבוץ הלבנוני כי היינו צריכים לחלץ הישג למראית עין. הסכם שלום פיקטיבי נחתם עם אמין ג׳מייל, אבל לא אושר מעולם. תקוות השווא נכזבו, וישראל התקשתה להיחלץ מהמבוי הסתום. זה לקח 18 שנה, שבהן נוצר איום גדול יותר, מאש״ף. המלחמה בלבנון ביחד עם ניהול כלכלי פופוליסטי הביא את ישראל לפשיטת רגל, ובכל זאת בממשלת האחדות כמעט כל שרי הליכוד הצביעו נגד הנסיגה מהאוואלי, כיוון שהיציאה למלחמה הובלה ע״י הליכוד.
מבטיחים לנו ששנת 2024 זאת שנת מלחמה, כאשר אנשי המילואים יתחילו להיקרא בפעם השניה והשלישית יהיה צריך להסביר טוב יותר למה. זה היה גם המשבר ב-1983. אמנם גם אז היה משבר פוליטי פנימי שבה כתוצאה מכך שזאת היתה מלחמת ברירה, ומטרותיה הוסתרו מהציבור. הפעם נכפתה עלינו מלחמת אין ברירה, אבל הקיטוב הפוליטי שהיה לפניה עדיין כאן, והממשלה לא השכילה מאז פרוץ המלחמה להשיג קונצנזוס ולהעניק תחושה של אמון.
מלחמות מסתיימות בהסכם כלשהו (גם הפסקת אש כפויה זה הסכם), השאלה רק איזה. המשמעות היא שמטרות המלחמה של ישראל לא יושגו במלואן. ההחלטה לא להחליט תוביל לניהול אזרחי של יותר משני מיליון פלסטינים על כתפי משלם המיסים הישראלי, נצחון עצום לאיראן בהחלשת ישראל ומעמדה האזורי, תוך שימור האיום הצבאי של חזבאללה מצפון.
בלבנון 1 "ניצחנו", ניסינו וניכשלנו בהסדרת ממשל לבנוני נח לנו והתחפרנו בבוץ רק 18 שנים.
כעת בעזה – מתקרבים לסיטואציה דומה רק שבמקום בוץ נתחפר בחול